המלחמה שלנו מטרידה את העולם כולו, אפילו לא פחות מהמלחמה שרוסיה מנהלת באוקראינה. אבל מוזר ככל שזה יישמע, הכלכלה העולמית מאוימת מהאינפלציה יותר מאשר ממלחמות.
הסיכונים הכרוכים ברוסיה, שאיראן היא בסופו של דבר פרוקסי שלה, כמו גם המלחמה הכלכלית הקרה בין סין לארצות הברית והמתיחות במזרח התיכון – כולן מתומחרות תמידית במחירי הנכסים בעולם. לכן, כל עוד מדובר במימוש של איומים חזויים ולא הזויים, אנחנו רואים שהמשקיעים לא ממש מתייחסים אליהם.
לעומת זאת אינפלציה וכוח קנייה מעניינים את המשקיעים. בימים אלה יש עדין פאניקה בשווקים. האמריקאים רואים זינוק של 21% במחירים ב-4 השנים האחרונות. נכון שגם השכר הממוצע שם זינק בשיעור דומה – מ-53.4 אלף דולר לשנה ב-2020 ל-68.1 אלף דולר לשנה כעת.
אך המירוץ הטבעי הזה לא מסייע למי שלא במסלול – מהגרים, קשישים ומובטלים. זה נכון גם לאירופה, שהנתונים שם די דומים – משכורות שרצות אחרי המדדים ומשאירות מאחור את אותן אוכלוסיות ששכרן לא מדביק את המדדים.
זה גם פחות או יותר הסיפור בישראל. אינפלציה של כ-14% ב-4 שנים ועליית שכר של כ-12.5% בממוצע, עם שיפור לבעלי שכר המינימום. גם כאן יש את האוכלוסיות שאינן מדביקות את הפער.
גם בפסח הזה נצטרך לחשוב על "כל דכפין" (כל הרעבים), גם במובנים המודרניים שלהם. זהו האתגר הגדול של העולם כולו, במיוחד של מדינות אירופה ואסיה בהן שיעור הילודה יורד ושיעור הזקנים גדל.
