הצעת החוק של ח"כ ינון אזולאי לחייב את הבנקים לשלם ריבית על יתרות זכות בחשבונות העו"ש גובלת בחוסר לגיטימיות, אך היא לגמרי מובנת בנסיבות הקיימות. במלים אחרות: בנק ישראל לדורותיו קנה את ההצעה הזו ביושר, למרות שמדובר למעשה בהתערבות של המחוקק בעצמאותו של הבנק.
החטא הקדמון של בנק ישראל הוא שיתוף הפעולה שלו עם הבנקים המרכזיים מאז שנות השבעים של המאה הקודמת. הוא זה שאחראי לריכוזיות הבלתי נסבלת בתיווך הפיננסי בישראל; הוא לא יזם צעדים משמעותיים שיפחיתו את הריכוזיות, כמו רפורמת בכר שיזמה הממשלה ב-2005 והוא לא איפשר לשום בנק חדש להיכנס לתחום במשך כ-50 שנה, במהלכן כלכלת ישראל זינקה בקצב מדהים. הוא זה שיצר את המפלצת הבנקאית הנוכחית, שהיא חסרת תקדים במידת הריכוזיות שלה בעולם החופשי.
המצב הבלתי נסבל הזה הביא למצב הזה בו הבנקים שולטים בתיק הנכסים של הציבור ללא עוררין. הם שולטים במפלגות שזקוקות לאשראי של מספר מצומצם מאוד של בנקים והם מנהלים רבבות עובדים שמהווים כוח אימתני מול כל ממשלה. לכן האוצר לא מסוגל להכתיב לבנקים מס על רווחים עודפים כפי שהציע, אלא רק כפי שהבנקים הסכימו – באופן מוגבל ומגודר.
בשוק חופשי אסור לממשלה להתערב בקביעת מחיר הכסף. זו סמכותו הבלעדית של בנק מרכזי, זה ברור לגמרי. אלא שהבנקים בישראל לא פועלים בשוק שכזה. עו"ד דרור שטרום, הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר (כיום רשות התחרות), אמר כי "הבנקים מתנהגים בהתנהגות קרטלית לכאורה". בחינת תעריפי הריבית והמרווחים האדירים שהם גובים מלמדת על התנהגות בשוק לגמרי לא חופשי – הפוכה ממנו. בשוק חופשי התחרות מביאה לכך שהמחירים שואפים למחיר העלות, בשוק ריכוזי היעדר התחרות מביא לכך שהמחירים שואפים למחיר המקסימלי שהלקוח מסוגל לשלם. העובדה שהבנקים כמעט לא מעניקים ריבית על יתרות הזכות בעו"ש וגובים יותר מ-12% ריבית על יתרות החובה מעידה על כך.
ולמרות הכל, יש לקוות שהאוצר ובנק ישראל ימצאו פשרה במסגרתה בנק ישראל יגיע להבנות עם הבנקים לפיהן תשולם ריבית על יתרות זכות בעו"ש, מבלי שבנק ישראל יצטרך להורות על כך ובוודאי שמבלי שהמחוקק יתערב בכך. ברור שפשרה כזו לא תעשה צדק עם הלקוחות כי היא תהיה סמלית בעיקרה, אבל היא תשמש כפלסטר עד שיימצא הפתרון האמיתי – עוד בנקים מסחריים שיתחרו בשוק.
