בהצעת התקציב המחודש ל-2024 נקבעו לא מעט גזרות על הציבור. זה היה צפוי בהתחשב במלחמה, בצורך בפיצוי משפחות של קורבנות, של חטופים, בגיוס המוני ופגיעה בעסקים, פיצוי של רבבות מפונים מבתיהם, שלא לדבר על הצרכים הצבאיים.
רווחי הבנקים היו נושא לדיון גם לפני המלחמה ובוודאי שהם היו כתובת לגיטימית אחרי פרוץ המלחמה. הבנקים נהנים מסביבה לא תחרותית בעליל וגם המלחמה משחקת לידיהם, כפי שניתן לראות כעת מהדוחות הרבעוניים והשנתיים שהם מפרסמים בימים אלה.
האוצר והממשלה הציעו מיסוי של 6% נוספים על הבנקים ואלה פצחו, כרגיל, בלובינג חכם להמרת הגזרה. גופים לא חסרי ניסיון ינסו להילחם בהחלטות מסוג זה, אבל הבנקים ידעו שהם חייבים לתרום משהו לאחד האתגרים הגדולים של ישראל. הם יודעים שמיסוי הוא עניין מסוכן, כי גם אם הוא מוטל לתקופה קצובה הוא משמש תקדים.
לו הייתה מאושרת ההצעה המקורית היה ניתן להעלות את שיעור המס בהמשך, בהתאם להתפתחות המלחמה ולרווחי הבנקים, למשל. לכן הם נהגו בחכמה ונפנפו עם חבילה של 2.5 מיליארדי שקלים שהאוצר יוכל לקבל מהם בשנתיים הקרובות, לו רק יוותר על הצעתו המקורית. לאוצר יש מספיק חזיתות למלחמה והוא העדיף חיש קל להמיר את הצעתו המקורית בהצעת הבנקים.
6% על רווחי הבנקים היו מסתכמים השנה בכ-1.7 מיליארדי שקלים וב-1.9 מיליארד בשנה הבאה ובסך הכל ל-3.6 מיליארדי שקלים. אך לא מדובר רק בהפסד של 800 מיליון שקל, אלא כאמור במניעת תקדים שיכול לעלות לבנקים הרבה יותר.
עוד קודם לכן, עם פרוץ המלחמה, בנק ישראל כינס את הבנקים לדיון על הירתמותם לסיוע למילואימניקים ובני משפחותיהם, לעסקים, למפונים ולכל מי שנפגע במלחמה. בנק ישראל הבין שמדובר בפוטנציאל נפיץ מאוד למערכת הבנקאות, לעסקים ולמשקי הבית. הוא יכול היה לצאת במתווה חירום שיכתיב לבנקים ויתורים על החזרי הלוואות, על ריביות, על דחיות אשראי וכדומה.
אבל הפיקוח על הבנקים העדיף להגיע להסכמה עם הבנקים וקבע מתווה מינימלי שכלל מתן אפשרות לדחיית החזרי הלוואות, שמרבית משקי הבית, כולל משקי בית של נפגעים ומפונים, לא ניצל. הם לא עשו זאת, מכיוון שלא היה מדובר בהטבה משמעותית, אלא בדחיית החזר, בתנאי החיתום המקוריים. בנק ישראל העריך שהמתווה יעלה לבנקים כ-3 מיליארדי שקלים בשלושת החודשים שמפרוץ המלחמה ועד לסוף השנה. אלא שכעת מתברר מדוחות הבנקים שמדובר לכל היותר בחצי מההערכה הזו.
