בדיון שהתקיים אתמול (שני) בממשלה בעניין הרפורמה "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", ארבעה שרי הליכוד נמנעו בהצבעה ושר החקלאות, אבי דיכטר הצביע נגד. ההחלטה לבסוף הייתה שההצעה תועלה לדיון נוסף בממשלה בטרם תועלה להצבעת חקיקה בכנסת.
השר דיכטר ממשיך במסורת שרי החקלאות, אולי למעט חריג אחד, אורי אריאל, שפחות אוהבים במשרד. המסורת היא שמשרד החקלאות משמש למעשה כמשרד החקלאים ופחות מקדם אינטרסים של החקלאות הישראלית ובוודאי שלא את האינטרסים של האזרחים בחקלאות.
החקלאים המקומיים מפחדים מהתחרות כמו מאש ובכלל לא בצדק. ראשית מכיוון שיש להם מה להציע – יש יתרונות מובנים בחקלאות מקומית שיכולה לספק תוצרת טרייה, מול תוצרת שעברה לפחות 10 ימים בדרכים. כמובן שהיתרון הזה טושטש עם הזמן על ידי החקלאים המקומיים עצמם, המאריכים את חיי המדף של התוצרת שלהם במקררים ומאבדים את היתרון הברור שלהם. ובכלל, עד כה משרד החקלאות בעיקר סייע לחקלאים לשמר תקינה קלוקלת בתחומי הריסוס, תחזוקת הלולים והפיקוח על בריאות וסביבה – הכל בשם "ביטחון המזון" וטיפוח החקלאות המקומית.
אלא שאנחנו, כצרכנים, אמורים ליהנות מהיתרונות של החקלאות המקומית ולא משמירה על אינטרסים חד צידיים של החקלאים. כאן המקום לציין, שמלבד החקלאות המקומית אנחנו נהנים מיתרון ההתיישבותי של החקלאים, שברובם פועלים ביישובי ספר. אלא שכאן דווקא המקום של משרד החקלאות לתבוע את המגיע להם בשל מילוי הפונקציה הלאומית הזו, ולא על החקלאות עצמה. זו הסיבה שמגיע לחקלאים סובסידיה על עבודתם, על עיבוד קרקעות ביישובי ספר, על שמירת קרקעות באזורים אחרים.
התקציב הזה צריך להיות שקוף וצריך לצאת מקופת המדינה, כפי שממליץ הבנק העולמי. הוא לא אמור להיות מגולם במחיר העגבנייה, המלפפון והתפוח, כי אין קשר בין צרכני הפירות והירקות לבין האינטרס ההתיישבותי.
הרפורמה "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", צריכה להיות מיושמת במובנה הרחב – גם מה שטוב לאמריקה טוב לישראל וגם מה שטוב ליפן ולמדינות מערביות נוספות. יישור התקינה הישראלית עם תקינות מקובלת בעולם מפחיד ואפילו מחריד לא מעט גורמים בשוק, וטוב שכך. רק תחרות תקדם אותנו, ולא רק ברמת המחירים ויוקר המחייה, אלא גם בשיפור איכות המוצרים, רמת התברואה שלהם והידידותיות שלהם לסביבה.
מי מבין השרים וחברי הכנסת שחושב שהצרכן אדיש להחלטותיהם – טועה. אנחנו לא הצרכנים של המילניום הקודם, אנחנו מבינים מי בעדנו ומי משרתם של קומץ בעלי אינטרסים. התחרות היא האינטרס המובהק של הצרכן. אנחנו לא צריכים הוכחות לכך שתחרות עובדת וכל הניסיונות להציג מקרים בהם התחרות לא היטיבה עם הצרכן מבוססים על דמגוגיה ועל חצאי אמיתות, בשירות אלה שמאוד מפחדים ממנה.
