לפני כשנה ביקרתי בבית המשפט העליון ונכנסתי לדיון שנראה מינורי, כמעט קטנוני: מרצה באונ' בן גוריון שלטענתו פוטר משיקולים לא ענייניים. הדיון עסק בפרוצדורה שבעקבות המשפט. אני לא משפטן, אבל נשמע לי שבית המשפט די מנסה לנפנף אותו ולא ממש קשוב לטענותיו.
ניגשתי לד"ר ערן אלמגור בתום הדיון ושאלתי אותו מדוע הוא בחר לייצג את עצמו בדיון והאם הוא מקבל יחס הוגן מהמערכת. ד"ר אלמגור הוא אדם יסודי מאוד, שהפיטורים הללו הסבו לו נזק אדיר לקריירה ובמלחמתו העקרונית, הוא מייצג את עצמו. שמרנו על קשר מסוים מאז וההתפתחויות במשפטו אמורות להחריד כל אזרח, במיוחד מי שמייחל לכך שהמערכת הזו תשמור עליו מפני עוולות ופגיעה בזכויות.
הפרשה המדוברת אירעה בעקבות החלטה משפטית בעניין פיטוריו, עליה חתמה נציגת הציבור בבית הדין לעבודה, כשברור שהיא לא קראה את החומר העצום בתיק, לא הבינה את פסק הדין ולא נתנה החלטה. מדוע ברור שהיא לא קראה את ההחלטה עליה חתמה? מכיוון שהתיק הגיע אליה רק 24 שעות לפני שהיא חתמה עליו.
תלונת ד"ר אלמגור נגד נציגת הציבור נמצאה מוצדקת והיא סולקה מכס השיפוט. אך הוא עתר לבג"צ נגד פסק הדין עליו היא חתמה, בטענה שלא די בכך שפיטרו אותה – אם כלל לא מתקנים את העוול שהביא לכך ולא פוסלים את ההחלטה השיפוטית, נשוא עילת הדחתה.
במסגרת העתירה חזר ד"ר אלמגור וביקש שוב שוב שיוצגו תגובותיה לתלונה שניתנו במסגרת הבירור שנעשה לה. בתגובות אלה נמצאת התשובה לשאלה האם קראה את כל החומר בתיק טרם חתימתה. אך השופט נעם סולברג התעלם מהבקשה, כאילו לא הוגשה מעולם, ואז קבע בפסק דינו כי אי אפשר להכריע בסוגיית הקריאה בהעדר תשתית עובדתית בה.
מלבד העובדה הזו, כפי שפורסם בעיתונות, השופט בבית הדין האזורי לעבודה שדן בתיק הודח אחרי שד"ר אלמגור הצליח להוכיח שמרבית פסק הדין שלו הועתק מכתב ההגנה של הנתבעת, אוניברסיטת בן גוריון. אך גם במקרה הזה השופט סולברג בחר שלא להחזיר את התיק לאותו בין דין אזורי, למרות שהוכח שמדובר בהחלטה שיפוטית המבוססת על העתקות בהיקפים לא סבירים ולא מקובלים מתוך כתב ההגנה, במקום החלטה שיפוטית מקורית. השופט סולברג קבע כי די בכך שבית הדין הארצי לעבודה בירר את התביעה והיה היחיד שעשה כן. ומה בנוגע לזכות האזרח לשתי ערכאות משפטיות? לא במקרה הזה. מסתבר שהחוק הוא המלצה בלבד.
שאלתי את ד"ר אלמגור האם לדעתו החלטת השופט סולברג נגועה במשוא פנים? "בוודאי" אומר ד"ר אלמגור ומציין כחיזוק לדעתו את העובדה שהשופט בחר לכנותו בפסק הדין לא כבעל דין ("עותר") כנהוג, אלא בשמו הפרטי בלבד. "כשמונים פעם השופט מתייחס אליי כ"ערן". הוא התלונן בפני נציב תלונות הציבור על שופטים. אולם, הנציב דחה את התלונה בהתבססו על תשובתו של השופט סולברג, לפיה אין משוא פנים לכנות בעל דין בשמו הפרטי והוסיף עובדה שקל להפריך ולפיה "ניתן מענה לבקשת ד"ר אלמגור להציג את המסמכים".
כיוון שמצא את הדברים לא נכונים, הגיש ד"ר אלמגור, בהתאם לזכותו, תלונה מחודשת, בה הביא ראיות לכך שלא ניתנה שום החלטה בבקשתו במסגרת עתירתו. בנוסף, לאחר בדיקת כל מאות פסקי הדין של השופט סולברג משנת 2023, הוכיח ד"ר אלמגור שהשופט סולברג מכנה בעלי דין בשמם הפרטי רק במקרים בודדים, עובדה המלמדת כשלעצמה על יחס חריג. יחידים בודדים אלה, התברר, שייכים לקבוצות מאופיינות, כגון בעלי דין שמייצגים את עצמם, כמו ד"ר אלמגור.
את התלונה המחודשת לא טרח נציב התלונות לברר, למרות שהיו בה טענות חדשות בצירוף הוכחות. הנציב לא נתן החלטה, ולא נימוק. המכתב אפילו לא נכתב בידיו, אלא בידי מנהלת לשכתו. מאחר שהדבר נראה כהפרת החוק, עתר ד"ר אלמגור לבג"צ (2423/24) נגד נציב תלונות הציבור.
אלא שגם התקווה הזו שליוותה את ד"ר אלמגור עד היום (רביעי) התבדתה כששופטי העליון דחו את העתירה, וממשיכים לחפות על מחדלי נציב התלונות, אשר חיפה בתורו על מחדלי שופטי העליון. "תשפוט אתה אם ההחלטות הללו של בית הדין הגבוה לצדק הן עשיית צדק", אומר ד"ר אלמגור. אז לא, זה לא צדק ואני לא מבין איך ניתן להתמודד עם מערכת כזאת, ומה שנראה כמו טיוח, וקשרים פסולים בין האקדמיה למשפט.
