בתחילת המיליניום, עוד לפני שחשבו עליו כאפשרות לעמוד בראש בנק ישראל, הוזמן ד"ר סטנלי פישר לטקס חנוכת בי"ס לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ע"ש איתן ברגלס. פישר הפתיע בנאום בעברית צחה, בו סיפר על הביקור שלו בישראל בשנות התשעים: ניגשתי לדוכן בנק הפועלים בשדה התעופה וביקשתי להמיר דולרים לשקלים. אמרו לי מה השער וכצרכן נבון, לפני שהמרתי את הדולרים פניתי לדוכן בנק לאומי לברר מה שער ההמרה שם.
נדהמתי לגלות ששני הבנקים מציעים את אותו השער בדיוק, על האגורה. פישר היה מיודד עם ברגלס ז"ל שכיהן אז כיו"ר בנק הפועלים, ושאל אותו כיצד יתכן שהפועלים ולאומי לא מתחרים ביניהם ומציעים בדיוק את אותו השער. התשובה שלו היא פאנצ' מצחיק במיוחד לכלכלנים: "הגענו לשווי משקל" הוא השיב לו בבדיחות.
שיווי משקל הוא מצב שמגיעים אליו בשיא התחרות, כשאין עוד למתחרים אפשרות להוריד עוד מחירים. אבל כמובן שזו הייתה בדיחה עצמית של בנקים שהתנהגו כבר אז כקרטל. אני מסתכן לטעון כך, מכיוון שזו לא טענה שלי, אלא של עו"ד דרור שטרום, שהיה הממונה על הגבלים עסקיים עד 2005 והעז לומר זאת, אולי בתוספת "לכאורה".
בשלהי כהונתו של שטרום ובסיועו, הועברה "רפורמת בכר", במסגרתה הבנקים הופרדו מניהול הקרנות ונפתח צוהר לפעילות פיננסית ענפה של חברות הביטוח ובתי השקעות. אך ההגמוניה של הבנקים, בעיקר 5 הקבוצות הבנקאיות הגדולות, פחתה במידה לא מספקת.
הכוונה היא, כאמור, ללאומי, הפועלים, מזרחי טפחות, דיסקונט והבינלאומי, שיחדיו מנהלים 98% מסך הנכסים הבנקאיים, כשברובם (57%) שולטים שני הראשונים. הבנקים הגדולים הללו מנהלים שני שלישים מסך נכסי הציבור, כפי שכל אחד מקוראי שורות אלה יודע מניסיונו האישי: מרבית הכספים של הציבור מנוהלים בבנקים.
הריכוזיות הזו היא חסרת תקדים בעולם המערבי והעובדה שעד לימים אלה הם לא הוכרזו כ"קבוצת ריכוז", מאפשרת להם לפעול ללא מגבלות בתחומים רבים. כך למשל, הם חופשיים לקבוע את הריבית על הפיקדונות, שהיא ריבית אפסית לפחות בחשבונות העו"ש, אך לא רק. ההכרזה הזו תחייב את הבנקים להציג נתונים השוואתיים על המחירים שהם גובים ותאפשר הגברת התחרות עם הגופים החוץ בנקאיים, שיוכלו להשתמש בבנקים כדי ליצר מכשירים פיננסיים שיתחרו בבנקים בצורה אפקטיבית יותר – גם על משקי הבית.
קודם ההכרזה הזו ניתנה לבנקים רשות להשמיע את טענותיהם. עד כה הבנקים הצליחו לחמוק מהצעות משמעותיות רבות, כשהציעו חלופה חיוורת יותר. כך הם הצליחו לסכל את כוונת האוצר להטיל עליהם מס על הרווחים – מה שהומר בסכום קצוב לתקופה של שנתיים.
מעניין לציין שמדובר בהכרזה על המובן מאליו, שכן כאמור, הבנקים הגדולים הם קבוצת ריכוז לפי כל קנה מידה מאז קום המדינה ולכן ההכרה הזו כעת היא בבחינת עשיית צדק מאוחר, אך גם בימים אלה היא לא היה חסרת משמעות. לא מן הנמנע שבעשור הקרוב היא תהיה חסרת משמעות, כשהטכנולוגיה תייצר אפשרויות שייתרו את הבנקים המסורתיים בתחומים רבים.
