מאז שובו של דונלד טראמפ לבית הלבן, חל שינוי משמעותי בדינמיקה הכלכלית העולמית, המתאפיין בעלייה ניכרת בשימוש במכסי מגן, סובסידיות רחבות היקף ומדיניות הממוקדת בהחזרת הפיקוח הכלכלי לידי המדינה. מגמה זו של התערבות ממשלתית ממוקדת אומצה במהירות על ידי ממשלות רבות ברחבי הגלובוס, המבקשות להבטיח עידן חדש של חוסן לאומי וביטחון גיאופוליטי.
אולם, אל מול המטרות המוצהרות הללו, הנתונים הכלכליים מציגים מציאות מורכבת בהרבה. נייר חדש שפורסם על ידי חוקרים בקרן המטבע הבינלאומית בוחן לעומק את המגמה הזו, ומציג תמונת מצב מפוכחת ומדאיגה לגבי יעילותה הממשית של התערבות ממשלתית המבקשת להחליף את כוחות השוק החופשי.
אשליית הסובסידיות מול עליונות הרפורמות המבניות
המחקר של קרן המטבע מפרק את התפיסה לפיה ממשלות מסוגלות "לבחור מנצחים" ומציג נתונים המעידים כי ההטבות של המדיניות התעשייתית הן צנועות וזמניות בלבד. לפי הדוח, היקף הצעדים הממשלתיים לפריסת סובסידיות ותמיכות ממוקדות זינק בשנים האחרונות פי 2.5 מהממוצע שלפני המשברים האחרונים.
אלא שהשיפור בתחרותיות בעקבות הזרמת כספי הציבור מורגש כמעט אך ורק במגזרים שכבר היו חזקים ותחרותיים מלכתחילה, מה שמוכיח את הקושי הקיים בניסיון להקים תעשיות מורכבות מאפס באמצעות סובסידיות. יתרה מכך, נמצא כי בעוד שהתמיכה הממשלתית מצליחה להגדיל את השקעות ההון בטווח הקצר, ההשפעה שלה על הפריון הכולל ועל התפוקה דועכת במהירות, ובמקרים רבים אף הופכת לשלילית ומייצרת עיוותי שוק קשים לאחר מספר שנים.
לעומת חוסר היעילות של הזרקת המזומנים הממוקדת, נתוני הקרן מצביעים על חלופה ברורה ואפקטיבית בהרבה. המחקר מדגיש כי רפורמות מוסדיות ורגולטוריות רוחביות – כאלו שמיועדות לשיפור הסביבה העסקית של כלל המגזרים ומאפשרות לכוחות השוק החופשי לפעול – מניבות בטווח הבינוני שיפור בתפוקה הגבוה פי חמישה בהשוואה למדיניות תעשייתית נקודתית.
למרות זאת, ממשלות רבות נוטות להתעלם מהנתונים הללו ומאפקט הזליגה הבינלאומי המסוכן של צעדיהן. הסבסוד הממשלתי של מגזר אסטרטגי במדינה אחת גורר כמעט תמיד צעדי תגובה והגנה דומים מצד מדינות אחרות, מה שמוביל למרוץ חימוש גלובלי של סובסידיות ומכסים, שהוא יקר, בזבזני ומזיק למערכת המסחר העולמית כולה.
החרדה מפני "אנרכיזם של השוק" והניסיון לרוץ מרתון עם קביים
נוכח הממצאים החדשים של קרן המטבע, המראים פער כה דרמטי לטובת השוק החופשי, עולה השאלה מדוע קובעי המדיניות בעולם ממשיכים לפנות שוב ושוב לפתרונות של התערבות ישירה. הניתוח המבני מלמד שהמניע לכך אינו כלכלי גרידא, אלא נובע ממנטליות עמוקה של חרדה מפני מה שכינה המרקסיזם "האנרכיזם של השוק".
מדובר בתפיסת עולם הסקפטית לגבי היכולת של כוחות השוק הספונטניים והמבוזרים לספק את הצרכים הלאומיים, ובפחד מובנה של הרגולטור מפני שחרור של רסן השליטה. המחשבה שאם הממשלה לא תנהל באופן אקטיבי את המערכת, השוק יוביל את הכלכלה למקום מסוכן או בלתי צפוי, היא המנוע הפסיכולוגי מאחורי הזרמת מיליארדי הדולרים לתעשיות נבחרות.
ממשלות מוכנות כיום לשלם "קנס יעילות" מודע מתוך שיקולים של ביטחון לאומי וחוסן שרשראות האספקה, מתוך הבנה שעדיף לסבסד ייצור מקומי יקר של רכיבי בסיס מאשר להישאר תלויים לחלוטין ביריבות גיאופוליטיות בשעת משבר. אולם, ההיסטוריה והנתונים מוכיחים כי סובסידיות יכולות לשמש, במקרה הטוב, רק כקביים זמניים למצבי קיצון או לכשלי שוק מובהקים וממוקדים, דוגמת שלבי הפיתוח המוקדמים של אנרגיה ירוקה.
המשבר הפיסקלי האמיתי של הכלכלות המודרניות הגדולות מתחיל כאשר הממשלות שוכחות שהסובסידיות הללו נועדו להיות קביים זמניים בלבד, ומסרבות להחזיר את הגלגל לכוחות השוק החופשי.
