עיראק, מדינה שזוהתה במשך עשורים עם סכסוכים, משברים פוליטיים וכישלונות תשתיתיים, יוצאת לדרך חדשה – תרתי משמע. פרויקט "דרך הפיתוח", שעתיד לחבר בין דרום עיראק לגבול טורקיה דרך רשת כבישים ומסילות ברזל, מבקש להציב את המדינה בליבה של הכלכלה הגלובלית, ולחבר מחדש בין אסיה לאירופה באמצעות נתיב יבשתי מהיר, מודרני ורווחי.
המהלך שואף לשקם את תפקידה ההיסטורי של עיראק כצומת מרכזי בנתיבי הסחר העולמיים – תפקיד שהיא מילאה לאורך מאות שנים, מימי דרך המשי ועד הרכבות של המאה ה-20. כיום, לאחר עשורים של מלחמות, אמברגו, פלישות וכאוס שלטוני, בוחרת עיראק להחזיר לעצמה את מקומה במפת הסחר באמצעות השקעה אדירה בהיקף של כ-17 מיליארד דולר. המיזם כולל בניית נמל ענק בדרום המדינה – נמל פאוו, המיועד להיות שער ימי חדש, לצד סלילת מסילות ברזל באורך של כ-1,200 קילומטרים.
מעבר לשיקול הכלכלי הברור, המהלך טומן בחובו הבטחה גדולה – לגוון את מקורות ההכנסה של עיראק, התלויה כמעט לחלוטין ביצוא נפט. לפי התחזיות, הפוטנציאל הכלכלי של דרך הפיתוח עשוי להניב למדינה הכנסות של מיליארדי דולרים מדי שנה, שאינם תלויים במחירי הנפט או בגחמות שוק האנרגיה העולמי. לנוכח הירידה באמון בנמלי הים ובתשתיות כמו תעלת סואץ – בעקבות תקיפות החות'ים והאיומים הביטחוניים בים סוף – עיראק עשויה להציע אלטרנטיבה יציבה יותר לשינוע סחורות מהיר בין מזרח למערב.
אך החזון השאפתני הזה רחוק מלהיות חסין מפני אתגרים. הדרך שבין הדרום השיעי לצפון הגובל בטורקיה עוברת בשטח המקוטע בין כוחות פוליטיים, עדתיים וצבאיים מתחרים. קבוצות חמושות, מיליציות וארגונים אתניים שולטים בפועל באזורים מסוימים, ולכל אחד מהם אינטרסים כלכליים שונים בפרויקט. תכנון המסלול באופן שמדלג על חבל כורדיסטן, לדוגמה, עשוי להיתפס כניסיון הדרה כלכלית ומדינית מצד הממשל המרכזי – ולהלהיט מתחים קיימים.
בנוסף, סוגיית השחיתות מהווה איום מהותי. מאז נפילת משטר סדאם חוסיין, עיראק סובלת משיטת חלוקת משאבים לפי מפתח עדתי-מפלגתי, שיצרה דינמיקה של "מי מקבל איזה נתח מהעוגה", במקום חלוקת משאבים על פי צרכים ותכנון ארוך טווח. השקעות אדירות בסכומים כאלה, כך חוששים משקיפים, עלולות להיהפך לכלי להעשרת בעלי הון ומקורבים – ולאו דווקא להקמה אפקטיבית של תשתיות.
מעבר לכך, עיראק אינה לבד בזירה. מדינות האזור מקדמות יוזמות תחבורתיות דומות: תוואי IMEC שזוכה לתמיכת ארה"ב, מסלול "המסדרון האמצעי" בתמיכת טורקיה ומדינות קווקז, וכן יוזמות החגורה והדרך של סין – כולן מציבות תחרות ישירה על תשומת הלב של המשקיעים והסוחרים. עיראק, מדינה שמתמודדת עם אתגרים פנימיים וחולשת משילות, תידרש להוכיח יתרונות מובהקים כדי למשוך את השוק הגלובלי לבחור דווקא בה.
ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות זהירה. בשנים האחרונות חלה עלייה מסוימת ביציבות הפוליטית בעיראק, וההשקעות בתשתיות גוברות. תשתיות מים, גשרים, מסילות וכבישים נבנים מחדש, ובערים רבות מתחילה תנועה כלכלית חדשה. אם הממשלה תצליח לשמור על קואליציה יציבה, למנוע שחיתות ולשתף פעולה עם קבוצות האינטרס המקומיות – הפרויקט עשוי להפוך למוקד של צמיחה לאומית, מקור תעסוקה, ושער לחיבור מחודש של עיראק לעולם.
בעוד עיראק שואפת לקבע את מקומה כשער היבשתי המרכזי בין אסיה לאירופה, מדינות נוספות במרחב לא יושבות בחיבוק ידיים. המירוץ האזורי למעמד של "ציר הסחר הבא" הפך לזירה גיאו-פוליטית של ממש, כאשר כל מדינה מנסה למשוך אליה סחורות, משקיעים, ותשומת לב בינלאומית באמצעות תוכניות תשתית שאפתניות משלה. מול פרויקט "דרך הפיתוח" העיראקי, עומדות יוזמות מקבילות שמובלות על ידי מדינות כמו טורקיה, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, הודו וסין – וכל אחת מהן מציעה אלטרנטיבה משלה לעולם הסחר.
אחת התוכניות המרכזיות שמאיימות לגזול מעיראק את הבכורה היא המסדרון הכלכלי IMEC, שזוכה לגיבוי פוליטי וכלכלי מצד ארצות הברית, האיחוד האירופי, הודו ומדינות המפרץ. המסלול הזה מדלג לחלוטין על עיראק, ובמקום זאת מתוכנן לעבור דרך ערב הסעודית, איחוד האמירויות וישראל, עד לנמלי יוון ואיטליה. מבחינת התכנון – מדובר ביוזמה שמעורבת מדינות ידידותיות למערב, שעוקפת מדינות יציבות פחות ומשדרת תדמית מהירה ובטוחה.
גם טורקיה מבססת את עצמה כאופציה מרכזית, עם פיתוח "המסדרון האמצעי" – מסלול יבשת-ים החוצה את מרכז אסיה, הקווקז וטורקיה, ומחבר בין סין לאירופה. בניגוד לעיראק, טורקיה נהנית ממערכת שלטונית ריכוזית ומרשת תשתיות מתקדמת, והיא כבר משמשת כתחנת מעבר מרכזית עבור סחורות מזרח-אסיאתיות בדרכן למערב.
סין, באמצעות יוזמת "החגורה והדרך", שואפת לחבר עשרות מדינות דרך רשת של מסילות, נמלים, ומרכזי לוגיסטיקה – כאשר חלק ניכר מההשקעות מתבצע במזרח התיכון. סין כבר השקיעה בנמלים בישראל, מצרים, איחוד האמירויות וערב הסעודית, והיא רואה באזור מרחב חיוני לאסטרטגיית הסחר העתידית שלה.
בתוך תחרות זו, עיראק נדרשת לא רק להציג חזון – אלא להוכיח יתרון יחסי מובהק: מסלול קצר יותר, עלויות נמוכות יותר, או יציבות שתאפשר מסחר שוטף.
