מאר-א-לאגו במקום ברטון וודס: שלושת השלבים של טראמפ לשינוי הסדר הכלכלי העולמי

כמעט עשור לאחר תחילת מלחמת הסחר הראשונה של ממשל טראמפ, שב הנשיא לשעבר והנבחר דונלד טראמפ אל המשרד הסגלגל כשהוא חמוש בצוות כלכלי חדש, רטוריקה מחודשת – ותוכנית אסטרטגית שמבטיחה להפוך את הסדר הכלכלי הגלובלי. לפי אנשיו, המהלכים החדשים אינם תוצאה של דחפים רגעיים, אלא שלב ראשון בתוכנית של שלושה חלקים שמטרתה לבנות מחדש את מעמדה של ארצות הברית כמעצמה תעשייתית ולהציב אותה במרכזו של סדר כלכלי-ביטחוני חדש.

השלב הראשון: כאוס מתוכנן

מאז כניסתו מחדש לתפקיד, הטיל ממשל טראמפ גלי מכסים על יבוא ממדינות רבות – כולל כאלה שנחשבו לבעלות ברית קרובות של ארה"ב. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם לא ניתנו החרגות למדינות כמו גרמניה, יפן או קנדה. מדוע? לפי שר האוצר החדש סקוט בסנט, מטרת המהלך היא "יצירת מנוף מיקוח". המדיניות נועדה לשדר שכללי המשחק השתנו – שארה"ב אינה מוכנה עוד לממן מערכת עולמית שמחלישה את תעשייתה תוך שמירה על יתרונות לאחרים.

הצוות הכלכלי החדש של טראמפ, הכולל גם את היועץ סטיבן מירן, סבור שהמכסים הם רק כלי זמני, אמצעי לחץ שנועד להביא את מדינות העולם לשולחן המו"מ. טראמפ, כך נטען, מאמין שכדי לשנות כללים יש קודם כל לשבור את הדינמיקה הקיימת, גם במחיר של פגיעה זמנית בשווקים.

השלב השני: מכסים הדדיים ומערכת סחר חדשה

החזון הכלכלי שמובילים בסנט ומירן כולל החלת מדיניות "מכסים הדדיים" – עיקרון שלפיו ארה"ב תגבה את אותם שיעורי מכס שמוטלים על תוצרתה במדינות אחרות. לדוגמה, אם מדינה גובה 20% מכס על רכב אמריקאי, גם ארה"ב תגבה 20% על רכב מאותה מדינה. לכאורה מדובר ברעיון של צדק בסיסי – אך למעשה, זוהי מדיניות שיכולה לשנות לחלוטין את הדינמיקה של הסחר העולמי, ולפגוע במודל הצמיחה של מדינות רבות שנשענות על יצוא לשוק האמריקאי.

באופן תיאורטי, מהלך כזה עשוי לשפר את מעמדה של התעשייה האמריקאית. אך יש כלכלנים המזהירים שמדובר בחזרה לדפוסי שנות ה־30, שבהם מדיניות מכסים הדדית הובילה למיתון עולמי. מירן טוען מנגד, כי בניגוד לעבר, לעולם אין כיום אלטרנטיבה אמיתית לשוק האמריקאי – ולכן המיקוח נוטה לטובת וושינגטון.

השלב השלישי: "הסכמי מאר-א-לאגו" – ברטון וודס גרסת 2025

המטרה ארוכת הטווח של ממשל טראמפ היא לחתום על סדרת הסכמים כלכליים וביטחוניים חדשים – סוג של הסכמי ברטון וודס מודרניים – שיכוננו סדר כלכלי-פוליטי חדש. תחת סדר זה, העולם יחולק לשלוש קטגוריות:

• מדינות ירוקות – שותפות קרובות של ארה"ב שייהנו מהקלות מכס, גישה חופשית לשוק האמריקאי, תמיכה ביטחונית ואולי אף גישה מועדפת לשוק הדולרי. בתמורה, הן יצטרכו ליישר קו עם מדיניות החוץ של ארה"ב ולתחזק שערי חליפין שיבטיחו שהדולר לא יהפוך לחזק מדי.

• מדינות צהובות – שותפות סחר בעלות גישה מוגבלת, אך לא אויבות. יקבלו תנאים בהתאם למידת שיתוף הפעולה שלהן.

• מדינות אדומות – מדינות שנתפסות כמתחרות אסטרטגיות (כגון סין, איראן) או שאינן משתפות פעולה. ייתכן שיוטלו עליהן מגבלות חמורות, כולל הגבלות פיננסיות.

מדובר, אם כן, בחזון של מערכת היררכית חדשה, שבה ארה"ב שולטת לא רק בכללי הסחר – אלא גם מכתיבה את תנאי הכניסה אליו.

השאלה הקריטית: הדולר והכוח הגלובלי

לב לבה של השיטה הוא המשך מעמדו של הדולר כמטבע רזרבה עולמי. בעיני טראמפ, אובדן מעמד זה עלול להוביל את ארה"ב למעמד של "מדינת עולם שלישי". אך בעיני כלכלנים רבים, שימור הדולר כמטבע עולמי מחייב פתיחות סחר – לא מגבלות.

כאן באה לידי ביטוי חשיבה חדשנית: מירן מציע "עוגנים חדשים" למערכת – דוגמת הסכמים מרובי צדדים שבהם מדינות מתחייבות לפעול מול שערי חליפין יציבים בתמורה להטבות. מדובר בסוג של פלזה אקורד מחודש, אבל בקנה מידה גלובלי.

האם העולם ייתן באמריקה אמון?

למרות העקביות הלוגית בתוכנית, קיים פער גדול בין התיאוריה לביצוע. כדי שסדר כזה יצליח, מדינות רבות יצטרכו להסכים להעמקת התלות בארה"ב – תוך ויתור חלקי על ריבונות כלכלית. החשש המרכזי הוא מהיעדר אמון: אם ארה"ב מוכנה להפר הסכמים שנחתמו בעבר, מה מבטיח שמערך חדש יחזיק מעמד לאורך זמן?

גם בתוך ארה"ב, קיים ויכוח האם ניתן לנהל כלכלה המבוססת על תעשייה במאה ה־21 מבלי להקריב את יתרונות הכלכלה הפתוחה. החזרת המשרות התעשייתיות איננה פשוטה – ודורשת השקעות עצומות, חינוך טכנולוגי, והבנה של תחרותיות גלובלית.

תוכניתו הכלכלית של טראמפ מבקשת להחזיר את התעשייה האמריקאית למרכז, לשמר את הדולר כמטבע בינלאומי – וליצור סדר עולמי חדש שבו ארה"ב קובעת את כללי המשחק. מדובר באסטרטגיה סדורה, אך שברירית מבחינת האמון שהיא דורשת מצד מדינות אחרות. הצלחתה תלויה פחות במכסים – ויותר ביכולת של ארה"ב לשכנע את העולם שהיא שותפה אמינה.