בריטניה וארצות הברית הודיעו בשבוע שעבר על חתימה על הסכם חדש בשם "אמנת שגשוג" (Prosperity Pact), המתיימר להיות הישג כלכלי ודיפלומטי חשוב עבור ממשלתו של קיר סטארמר וממשלו של דונלד טראמפ.
ההסכם נולד לאחר שממשלו של טראמפ החל לנקוט במדיניות פרוטקציוניסטית תקיפה שכללה העלאת מכסים משמעותיים על יבוא ממדינות מערביות, כולל בריטניה. בין השאר הוטלו מכסים של 25% על רכבים בריטיים, לצד מכס של 2.5% שהיה קיים עוד קודם לכן. כמו כן הוטלו מכסים חדשים על פלדה ואלומיניום, שני תחומים בהם בריטניה שומרת על יתרון תעשייתי יחסי. המהלך האמריקאי נועד, לפי הסברו הרשמי של הבית הלבן, "להגן על התעשייה האמריקאית ולעודד מיקומם מחדש של מפעלים". אך בפועל הוא פגע במידה קשה בתעשיות בריטיות מסוימות, בעיקר באזורים כמו מערב המידלנדס, שם פועלת יצרנית הרכב Jaguar Land Rover – סמל תעשייתי לאומי שהפך למוקד מדיניות.
התגובה הבריטית למכסים הייתה מאופקת. ממשלת סטארמר לא יצאה בהצהרות חריפות נגד טראמפ, אלא פעלה בשקט, מאחורי הקלעים, לקדם משא ומתן שמטרתו הייתה להסיר או לפחות לצמצם את המכשולים. גישת ה"לא להחריף את המשבר" נועדה לא להכעיס את הבית הלבן ולהותיר פתח לדיאלוג – אף אם ההתקפלות הזמנית הייתה נתפסת כחולשה מצד מתנגדי הממשלה. לאחר כשלושה שבועות של שיחות – שכללו מגעים בין צוותי הסחר, יועצים כלכליים ובכירים בממשל – גובש נוסח מוסכם למספר סעיפים, שאוגדו תחת הכותרת "אמנת שגשוג". מסיבת העיתונאים שהתקיימה לאחר החתימה הייתה דוגמה קלאסית לדיפלומטיה מודרנית טלוויזיונית: שיחה מצולמת של שני המנהיגים, החלפת דברי חיבה אישיים, שימוש בכינויים פרטיים ("דונלד" ו"קיר"), ואזכורים תכופים לקשר ההיסטורי, לחברות ולברית הערכים. אך מאחורי החזות הפסטורלית הסתתרת עסקה טכנית בהרבה – ואסימטרית במובהק.
על פי ההסכם, בריטניה תקבל הקלה במכסים על רכבים מתוצרתה, שיירדו כאמור משיעור מצטבר של כ-27.5% לשיעור קבוע של 10% – אך רק עד תקרת יצוא של 100,000 רכבים בשנה. יש לציין כי תקרת זו כמעט זהה להיקף היצוא בשנה החולפת, כך שאין כאן בשורה של ממש להתרחבות הסחר, אלא בעיקר מניעת הידרדרות. בנוסף לכך, הוסרו המכסים החדשים שהוטלו על פלדה ואלומיניום – צעד שמהווה הקלה לתעשייה, אך אינו מחדש דבר מהותי, שכן גם טרם המשבר האחרון התחומים הללו נהנו מגישה נוחה יחסית לשוק האמריקאי. כלומר, מדובר בהחזרת המצב לקדמותו, ולא בשיפורו. בתמורה לכך, פתחה בריטניה את שוקה למספר מוצרים חקלאיים אמריקאיים, בעיקר בקר – נושא שמעורר רגישות ציבורית ופוליטית גדולה מזה שנים. טראמפ הציג זאת כהצלחה חקלאית עצומה, וטען שהייצוא האמריקאי של בשר ברמה גבוהה יגדל "באופן חסר תקדים". אך ממשלת בריטניה מיהרה להדגיש – בצורה עקיפה אך נחרצת – שסטנדרטים של בריאות המזון לא ישתנו, ושהמוצרים המאושרים ליצוא אינם כוללים בשר מטופל בהורמונים, כפי שמקובל במרבית הרפתות בארה"ב. איגוד החקלאים הבריטי שיבח את ההבהרה, אך דרש שקיפות מלאה בפרטי הבקר המיובא.
אחת הסוגיות העיקריות שמעוררת מחלוקת היא העובדה שהמכסים שהוסרו על יצוא בריטי הוסרו באופן חלקי בלבד, בעוד המכסים האמריקאים הופחתו בצורה דרמטית הרבה יותר. כך למשל, מרבית המוצרים הבריטיים המיוצאים לשוק האמריקאי נותרו תחת מכס קבוע של 10%, בעוד בארה"ב לא נותרו מכסים מקבילים על רוב היבוא הבריטי. הפער הזה העלה טענות בדבר חוסר סימטריה בסיסי בהסכם, וכמה מבקרי הממשלה, כולל מן המפלגה השמרנית עצמה, הזהירו כי ההסכם נותן "יותר מדי עבור פחות מדי". יו"ר מפלגת רפורם, קם בדנוק, אף קבעה כי מדובר ב"מפלה במסווה של הסכם", וטענה שהאינטרסים של העובד הבריטי הוקרבו לצורך הישג תקשורתי.
ואכן, לא ניתן להבין את ההסכם מבלי לבחון את ההקשר התקשורתי שבו נולד. ממשלת סטארמר סבלה בתקופה האחרונה ממספר מהלומות – תוצאות חלשות בבחירות המקומיות, ביקורת מצד חברי פרלמנט על מדיניות רווחה בלתי-פופולרית, ותחושת שחיקה בציבור הרחב. על רקע זה, הופיע ההסכם עם הודו, שחתימתו נתפשה כהצלחה נדירה של משרד הסחר הבינלאומי. ההסכם עם ארה"ב הגיע מיד לאחר מכן, ותוכנן להיות חוליה נוספת בשרשרת של הישגים מדיניים מתוזמנים. המטרה הייתה ברורה: ליצור נרטיב של ממשלה הפועלת בזירה הבינלאומית, מגנה על מקומות עבודה, ומקדמת אינטרסים לאומיים. אלא שכמו שקורה לעיתים בעולם החדשות, המציאות הטילה צל כבד על המאמץ – הודעת בחירת האפיפיור החדש ברומא תפסה את מרכז תשומת הלב העולמית, דחקה את ההסכם בין בריטניה לארה"ב מהכותרות, והשיבה את הדיון הפוליטי הביתה, אל תוך המחלוקות המקומיות.
באופן מעניין, גם בצד האמריקאי נראה כי ההסכם נתפס ככלי להצגת מדיניות טראמפ כהצלחה. מאז הטלת המכסים הראשונית, נשיא ארה"ב התמודד עם ביקורת נוקבת מבית ומחוץ, לפיה מדיניותו מחלישה את הכלכלה האמריקאית ומכניסה את המדינה למעין מלחמת סחר מתמשכת. ההסכם עם בריטניה שימש לו כקייס סטאדי, דוגמה לכך שלחץ עובד: כשאתה מטיל מכסים, מדינות אחרות מתקפלות, מתפשרות ומציעות גישה נרחבת יותר לשוק שלהן. טראמפ הציג את ההסכם כהוכחה לנחיצות המדיניות, כאילו אמר: "תראו איך בריטניה באה אליי – עכשיו נראה מה שאר העולם יעשה".
סטארמר נמנע מלבקר את טראמפ באופן פומבי, לא הגיב בזעם להטלת המכסים, והקפיד לנסח את עמדות ממשלתו בלשון מאופקת, באירועים שאינם חשופים ישירות לאמצעי התקשורת האמריקאיים. בפרשנות שניתנה לאחר שיחת הווידאו בין השניים, טען סטארמר שזו גישה שהשתלמה. "אם אתה פורש מהשיח במקום להישאר ולהיאבק על האינטרסים של מדינתך – אתה לא משיג דבר", אמר. זו הייתה התשובה המרומזת למבקרים שטענו שעליו לנקוט קו תקיף בהרבה מול מדיניות החוץ האמריקאית. ההישג האמיתי, כך לפי המסר המרומז, טמון ביכולת לדבר, לא להיאבק.
סופה של הפרשה עדיין לא נראה באופק. גורמים בממשלת בריטניה טוענים שמדובר רק בצעד ראשון, ושבהמשך יתקיימו דיונים גם בנוגע לשירותים פיננסיים, טכנולוגיה, סחר דיגיטלי ותנועה של אנשי מקצוע. אך כרגע, אלו רק הבטחות. מה שנותר בפועל הוא הסכם זמני ומצומצם שמציג תמונה מורכבת – מצד אחד, הגנה על מגזרים רגישים שהיו על סף קריסה; מצד שני, חיזוק התחושה שבריטניה פועלת לא מתוך כוח, אלא מתוך צורך להינצל.
