היום (שני), במהלך הפסגה ה-46 של מדינות ASEAN שנערכה בקואלה לומפור, אימצו מנהיגי המדינות החברות את תוכנית הפעולה האסטרטגית של הקהילה הכלכלית של ASEAN (AEC) לשנים 2026–2030. תוכנית זו מהווה את אחת מארבע התוכניות המרכזיות במסגרת חזון ASEAN לשנת 2045 (ASEAN Community Vision 2045) ומציבה שורת יעדים וצעדים שמטרתם להעמיק את האינטגרציה הכלכלית, לחזק את החוסן של הגוש האזורי ולצמצם פערים כלכליים בין המדינות החברות.
הקהילה הכלכלית של ASEAN כוללת אחת-עשרה מדינות בדרום-מזרח אסיה: אינדונזיה, מלזיה, תאילנד, סינגפור, הפיליפינים, וייטנאם, לאוס, קמבודיה, מיאנמר, ברוניי וטימור-לסטה. עשר הראשונות הן חברות מלאות, בעוד שטימור-לסטה נמצאת עדיין בתהליך הצטרפות הדרגתי.
מאז הקמת ה-AEC בשנת 2015, הצמיחה הכלכלית האזורית הוכיחה את הפוטנציאל הרב של שיתוף פעולה כלכלי בין מדינות ASEAN. בשנים 2015–2024 עלה היקף הסחר הכולל של ASEAN מ-2.3 טריליון דולר ל-3.8 טריליון דולר. עם זאת, הסחר הפנים-אזורי צמח באיטיות יחסית, מ-0.5 טריליון דולר ל-0.8 טריליון בלבד, והפערים הכלכליים בין המדינות נותרו בעינם. פערים אלו כוללים הבדלים בגישה להון, פיתוח תשתיות, רמת השכלה, זמינות כוח עבודה מיומן ויכולת טכנולוגית. בנוסף, אתגרים גיאו-פוליטיים כמו המתיחות בין ארצות הברית לסין, שינויי אקלים, והצורך בהתאוששות כלכלית לאחר מגפת הקורונה חיזקו את ההבנה כי נדרש מסלול פעולה חדש, רב-שנתי, לייצוב וצמיחה.
האזור, שבו חיים למעלה מ-680 מיליון תושבים, מתאפיין בפרופיל דמוגרפי צעיר ואורבני ההולך ומשתלב במבנה של כלכלה דיגיטלית מתפתחת. כ-60% עד 65% מהאוכלוסייה נמצאים בגיל העבודה (15–64), שיעור הגבוה מהממוצע העולמי ונשמר ברוב המדינות החברות מעל רף 60%. במקביל, שיעור התלות – האוכלוסייה בגילאי ילדות וזקנה – נותר נמוך יחסית, מה שמאפשר לחלון ההזדמנויות הדמוגרפי להתממש. השילוב בין כוח עבודה רחב לבין הוצאות תפעול נמוכות ממצב את האזור כיעד מועדף להשקעות חיצוניות, במיוחד בענפים עתירי עבודה דוגמת טקסטיל, רכיבי אלקטרוניקה, שירותים לוגיסטיים ומיקור חוץ.
תוכנית הפעולה האסטרטגית כוללת שישה כיווני פעולה מרכזיים, 44 מטרות אופרטיביות ו-192 צעדים יישומיים. התוכנית גובשה תוך תהליך ייעוץ נרחב שכלל 315 בעלי עניין מהמגזר העסקי, החברה האזרחית, האקדמיה, והפרלמנטים האזוריים, וכן סקר בהשתתפות 7,568 אזרחים ממדינות ASEAN וטימור-לסטה. זוהי אחת התוכניות המקיפות ביותר שגובשו עד כה במסגרת האינטגרציה האזורית בדרום-מזרח אסיה.
המרכיב הראשון בתוכנית עוסק בהקמת שוק אחד ויחידת ייצור משולבת. מטרת החזון הזה היא לאפשר תנועה חופשית של סחורות, שירותים, השקעות, הון וכוח עבודה מיומן. השגת יעד זה מצריכה הרמוניזציה בין רגולציות, תקנים, נוהלי מכס, וחוקי עבודה.
המרכיב השני עוסק בהגברת התחרותיות הכלכלית של האזור באמצעות השקעה בתשתיות תחבורה, דיגיטציה של שירותים ממשלתיים ועסקיים, הקלה על עסקים קטנים ובינוניים, וייעול תהליכים רגולטוריים.
המרכיב השלישי בתוכנית נוגע לצמצום פערים בין המדינות החברות, על ידי השקעה בפיתוח כפרי, שיפור הנגישות להון, הכשרות מקצועיות והכוונה לפיתוח תעשיות מקומיות במדינות הפחות מפותחות.
המרכיב הרביעי מכוון לשילוב ASEAN בזירה הכלכלית הגלובלית, תוך חיזוק ההסכמים האזוריים, קידום סחר עם שותפים כמו האיחוד האירופי, ארצות הברית, סין, הודו ומועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC), והגברת השקעות זרות ישירות. לאחר סיום הפסגה נערכה פסגה אזורית מורחבת בהשתתפות נציגים משלוש קבוצות: מדינות הארגון, מדינות המפרץ וסין. מטרת הפסגה הייתה לקדם שיתופי פעולה בין-אזוריים, לקדם הסכמי סחר והשקעה, ולדון באתגרים משותפים כמו ביטחון אנרגיה, תשתיות, שרשראות אספקה ויציבות אזורית.
בנוסף נדונו יוזמות בתחום הביטחון התזונתי, המוכנות לאסונות טבע והקמת מסגרות תיאום פיננסיות חדשות. השיח סביב הפחתת תלות בשווקים מערביים וחיזוק הסחר בין-אזורי קיבל מקום מרכזי, והודגש כי התיאום בין הגושים נועד לא רק להרחבת היקפי הסחר, אלא גם ליצירת רשתות גיבוי הדדיות מול משברים עולמיים בלתי צפויים.
מרכיב נוסף בתוכנית עוסק בקידום כלכלה מונעת חדשנות, תוך חיזוק המחקר והפיתוח, הקמת אזורי חדשנות טכנולוגיים, ותמרוץ למעבר לכלכלה דיגיטלית וירוקה. ההיבט האחרון כולל את הממד החברתי והערכי: קידום כלכלה ממוקדת אדם, הכוללת זכויות עובדים, גיוון מגדרי, ותמיכה בקבוצות מוחלשות.
למרות השאיפות הגבוהות, ישנם מספר אתגרים קריטיים שעלולים לעכב את יישום התוכנית. ראשית, הבדלים חדים ברמות הפיתוח בין המדינות יוצרים קושי במעבר לשוק משותף. מדינות כמו קמבודיה, לאוס ומיאנמר מתמודדות עם מחסור בתשתיות בסיסיות, בעוד סינגפור, מלזיה ותאילנד נהנות מיציבות תעשייתית ומערכות פיננסיות מתקדמות.
שנית, קיימים פערים רגולטוריים ניכרים. כל מדינה מחזיקה במערכת חוקים, מכסים, ותמריצים ייחודית, ולעיתים אף סותרת את רוח השוק האחוד. ניסיון העבר מלמד כי תיאום רגולציה דורש תהליך ממושך, הכולל שיתוף פעולה הדוק בין משרדי ממשלה, פרלמנטים לאומיים וגורמים פרטיים.
אתגר נוסף טמון בחוסר האחידות ביכולות הניהול והממשל. רמות השחיתות, השקיפות והיעילות המוסדית משתנות ממדינה למדינה, ומשפיעות על היכולת לקלוט השקעות, לפתח מיזמים אזוריים ולשמור על יציבות שוק.
גם ההקשרים הגלובליים אינם מקלים: מגמות פרוטקציוניסטיות עולמיות, שיבושים בשרשראות אספקה, ותלות הולכת וגוברת בשווקים חיצוניים כמו סין וארצות הברית, מעמידות את ASEAN בפני דילמות כלכליות ואסטרטגיות סבוכות. במקביל, ההתחממות הגלובלית והצורך במעבר דחוף לכלכלה בת-קיימא מצריכים השקעות כבדות, שאינן בהישג ידה של כל מדינה חברה.
אם התוכנית תמומש באופן מלא, ASEAN עשויה להתקרב ליעד שהוצב בהצהרת קואלה לומפור: הפיכה לגוש הכלכלי הרביעי בגודלו בעולם עד שנת 2045.
