גל המחאות ששוטף את איראן מאז סוף דצמבר אינו עוד התפרצות נקודתית של זעם ציבורי. מדובר בביטוי מובהק למשבר כלכלי עמוק ומתמשך, שנוגע כמעט לכל שכבות האוכלוסייה ומשקף קריסה מצטברת של אמון הציבור ביכולת המשטר לנהל את הכלכלה או להבטיח אופק חיים סביר.
הניצוץ הראשון הוצת ב-28 בדצמבר בלב הכלכלי של טהראן, הבזאר הגדול, כאשר סוחרים ויבואנים השביתו פעילות במחאה על קריסת הריאל והכאוס בשערי המטבע. בתוך ימים ספורים, ההפגנות התפשטו לכל המחוזות במדינה, והתרחבו מקהילה עסקית מצומצמת למחאה עממית רחבת היקף, שבה משתתפים עובדים, סטודנטים, צעירים ומובטלים.
מטבע מתרסק, כוח קנייה נעלם
במרכז המשבר ניצבת קריסת הריאל האיראני. בסוף 2025 צנח שער החליפין בשוק החופשי לרמה של כ-1.48 מיליון ריאל לדולר – שפל היסטורי. לשם השוואה, בשנת 2016 עמד השער על כ-34 אלף ריאל לדולר בלבד. מאז 2020 איבד המטבע כמעט 800% מערכו, תהליך שהאיץ משמעותית במהלך 2025 (נתוני קרן המטבע הבינלאומית וסטטיסטיקות שוק חופשי).
השלכות הקריסה מוחשיות בכל בית: חסכונות התאדו, מחירי יבוא זינקו, והפחד מעליות מחירים נוספות הפך לשגרה. סוחרים מדווחים כי תנודתיות יומית בשער הדולר הפכה ניהול עסק לכמעט בלתי אפשרי, תופעה שדחפה אותם ראשונים לרחובות.
אינפלציה כרונית ומאבק יומיומי על מזון
האינפלציה באיראן נותרה בעקשנות מעל 40% בשנה, עם תחזית של כ-42% גם ב-2025 וב-2026, לפי ה-IMF. אך הנתון הכללי מסתיר תמונה קשה יותר: אינפלציית המזון גבוהה משמעותית. לפי מרכז הסטטיסטיקה של איראן, מחירי המזון עלו בספטמבר האחרון בכ-58% בשנה, כאשר פירות התייקרו בכ-75% ולחם ודגנים כמעט הוכפלו.
השכר, מנגד, אינו מדביק את הקצב. גם תשלומי סיוע ממשלתיים וסובסידיות על מזון, חשמל ומטבע חוץ נשחקים במהירות עם המשך פיחות הריאל. משפחות ממעמד הביניים נאלצות לצמצם צריכת חלבון, לעבור ללחם מסובסד ואף לרכוש מוצרים בסיסיים כמו שמן בישול בתשלומים, תופעה שדווחה בפלטפורמות מסחר מקוונות באיראן.
משבר הדיור החריף מוסיף נדבך חברתי חמור. סוכנות הידיעות ILNA, המזוהה עם נושאי עבודה וכלכלה, דיווחה על תופעת "שינה על גגות", אזרחים שנאלצים לשכור גגות של בתים בשל מחירי שכירות בלתי אפשריים. התופעה הפכה לסמל של קריסת הביטחון הכלכלי ושל היעלמות המעמד הבינוני העירוני.
אבטלה, במיוחד בקרב צעירים
למרות ירידה רשמית בשיעור האבטלה הכללי לכ-7%-8% ב-2024, שוק העבודה האיראני סובל מבעיית עומק: אבטלת צעירים נותרה סביב 20%-23%, כמעט פי שלושה מהממוצע הארצי. רבים מהמועסקים עובדים במשרות זמניות, חלקיות או בלתי פורמליות, ללא יציבות או ביטחון סוציאלי.
סנקציות, נפט וגירעון מתרחב
הכלכלה האיראנית ממשיכה להיות כבולה לסנקציות בינלאומיות, ובראשן סנקציות אמריקאיות על מגזרי הבנקאות והנפט. גם כאשר איראן מצליחה לייצא נפט, ההכנסות לעיתים מעוכבות או מוחזקות בחו"ל והגישה למטבע חוץ מוגבלת.
לפי הערכות ה-IMF, היצוא צפוי להסתכם בכ-1.1 מיליון חביות נפט ביום, הרחק מהיעד התקציבי של 1.85 מיליון חביות. הכנסות המדינה נותרות תחת לחץ והגירעון התקציבי צפוי להתרחב לכ-6% מהתוצר בשנים 2025-2026, תוך הגברת לחצים אינפלציוניים ומוניטריים.
במקביל, דיווחים בפרלמנט האיראני מצביעים על כ-7 מיליארד דולר מהכנסות נפט שלא הועברו למדינה, דרך רשתות מתווכים לא-שקופות שנועדו לעקוף סנקציות, מערכת שמואשמת מזה שנים בשחיתות מערכתית ובהיעדר פיקוח.
ממחאה כלכלית לערעור המשטר
המצוקה הכלכלית אינה מתקיימת בוואקום. היא מתחברת לתסכול עמוק מהיעדר חירויות, מהוצאות עתק על פעילות אזורית ומנגנוני ביטחון, ומהפער הבלתי נסבל בין האליטות המקורבות לשלטון לבין הציבור הרחב. בעוד בכירים מטיפים לצנע, ילדיהם חיים במערב ומציגים אורח חיים ראוותני ברשתות החברתיות, דיסוננס שמעצים את הזעם הציבורי.
הנתונים הקשים מתורגמים לרחוב. לפי ארגון HRANA, מאז תחילת המחאות נהרגו יותר מ-2,600 בני אדם, הערכות מחמירות יותר טוענות למעל 3000 הרוגים. אלפים נפצעו וכ-18 אלף נעצרו, לצד ניתוקי אינטרנט ותקשורת שנועדו לחנוק את זרימת המידע.
