עד כה, מלחמות ישראל היו מלחמות קיום. מיום היווסדה – מלחמת השחרור והקמת המדינה, דרך יום הכיפורים, מלחמות לבנון ששמה הראשוני העיד על מטרה – "מלחמת שלום הגליל", וכך גם לבנון השניה, ועד "שומר החומות" ו"חרבות ברזל" – לחמנו על הזכות להיות כאן, כי אחרים רצו את ההיפך – שנהיה בים.
ניצחנו, שרדנו, שילמנו מחיר, והמשכנו הלאה. המשכנו הלאה עם מוסר, עם הילה ועם השקעה כספית עצומה של המדינה – וכפועל יוצא האזרחים בה – בביטחון ובצבא.
אבל הניצחון על איראן – שנקווה שיושלם בקרוב בע"ה אם בחיסול הגרעין ואם בחיסול המשטר שכן האחד תלוי בשני – זה רגע היסטורי מסוג אחר. זה ניצחון שמאפשר שינוי פרדיגמה: בפעם הראשונה, נכנסנו לזירה של הגדולים שם האינטרסים הם כלכליים.
אנחנו לא ששים אלי קרב. לא זו דרכנו. אבל כשכבר נגררים למערכה, והעולם כולו נושם לרווחה בזכות צה"ל, הגיע הזמן שגם נרוויח כלכלית. לא עוד "לחזור לשגרה". אנחנו צריכים להציב דרישה: מי שנהנה מהשקט שישראל מספקת – ישלם על כך.
ישראל צריכה להוביל סדר כלכלי חדש במזרח התיכון – לא מתוך נדיבות, אלא מתוך עוצמה. אם סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות נהנות מנפילת המשטר האיראני – שייקחו חלק במימון הצמיחה הישראלית. כך גם בשיקום האזור, ובמימון תשתיות כלכליות. זו צריכה להיות עסקה הדדית. תועלת כלכלית שלנו, תמורת תשלום.
איראן עצמה? כאן טמון הפוטנציאל הגדול ביותר. כאן יתחילו ההצהרות של ישראל לעולם. לא במילים במעשים. ישראל, לצד בנות בריתה, צריכה להוביל את שיקום כלכלת איראן – לא מתוך חמלה, אלא מתוך הבנה שכלכלה היא זרוע שליטה.
אין פסול בהודעה כי כחלק מהניצחון – ישראל תדרוש תמלוגים ממחצביה הרבים של איראן ותהיה מעורבת בניהול כלכלת איראן. יש להביא להעברת קווי ייצור מהודו וסין לאיראן, שקרובה יותר למדינות המערב ולשלב את איראן החדשה בשרשראות ייצור עולמיות. הכל כשישראל גוזרת קופון, קופון שמן, ולאורך שנים.
כך מנצחים באמת: לא רק מפתחים ומטילים פצצות, וחוזרים לחיי היום יום. צריך להגביר את הלחץ ואת הלחימה כשהמטרה הנוספת, לאחר הסרת האיום הקיומי, ניצחון כלכלי.
כל עוד ישראל תישאר מופת של מוסר מבלי לדרוש להשיב את התמורה הכלכלית מיתר מדינות העולם, ובטח מסביבת המדינות המעורבות – נמשיך לשלם מיסים גבוהים שילכו למימון הגנה צבאית. צריך להפוך את כוח לנכס כלכלי. זאת השאלה שעומדת בפתח. אם כך ננהיג את המזרח התיכון החדש.
