מחר יושבע נשיא חדש בארה"ב, ולמרות שמדובר בכהונה שנייה, הרי שרב הנסתר לגבי טראמפ. שני נעלמים עיקריים ניצבים בפני כהונתו של טראמפ. הנעלם הראשון הוא המדיניות הכלכלית. בעצם, למרות שהקווים הכלליים של המדיניות הוגדרו, לא ברור עד כמה רחוק טראמפ ילך עם הכיוון שלו. לא ברור עד כמה הוא באמת יטיל מכסים על מדינות שונות, לא ברור עד כמה הוא יצמצם מסים. כל זה עוד אמור להתבהר בקרוב.
האתגר הגדול והמורכב יותר הוא הגיאופוליטיקה. בפני טראמפ עומדים כמה משברים משמעותיים, והוא יצטרך להתמודד איתם בדרך כזו או אחרת. אנסה להציג את דעתי על ההתנהלות של טראמפ, בהנחה שהוא פועל בצורה רציונלית. אני בטוח שהוא רציונלי מאוד, אך פעמים רבות הרציונליות שלו שונה מההתנהגות שהיינו מצפים לה.
לפני שנתפנה למשברים עצמם, אניח את נקודת המוצא שלי. אני מסתכל על טראמפ כנושא ונותן, שרוצה להגיע לסיום הטוב ביותר. העניין הוא שלא בטוח שטראמפ הוא אסטרטג. כך שאם צריך לבחור בין הטווח הקצר לבין הטווח הארוך, שלרוב עמום ולא ודאי, טראמפ יעדיף את הטווח הקצר. אפשר לראות את זה בפעולות שלו בכהונה הקודמת, הן במישור הכלכלי, והן במישור הגיאופוליטי. קיצוצי המס היו פתרון לטווח קצר, שלא לוו בצעדים משלימים. מאידך, חיסול קאסם סולימאני והחזרת הסנקציות על איראן היו צעד ששירת את טראמפ הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, תוך הצלחה לרסן את איראן ללא תגובה משמעותית כלפי ארה"ב.
בנוסף, טראמפ יבחר לעשות מה שטוב לטראמפ, ומה שלדעתו טוב לארה"ב. גם אם זה אומר הקרבת הטווח הארוך על חשבון הטווח הקצר. לטראמפ לא אמורה להיות בעיה "להקריב" אינטרסים או צדדים, לטובת מה שהוא רואה כפתרון סביר של משבר כלשהו, דבר שצפוי להיות משמעותי, בעיקר בסיפור של טייוואן.
נסקור את האירועים שנמצאים על השולחן עכשיו. (1) משבר רוסיה אוקראינה; (2) משבר המזרח התיכון; (3) משבר סין טייוואן.
משבר רוסיה-אוקראינה
המלחמה, שנכנסה למצב סטטי, פחות או יותר, גבתה חיים רבים וטילטלה את מחירי הסחורות. כל זה קרה לפני למעלה משנתיים. עכשיו המצב הוא פחות או יותר הקזת דם של כל אחד מהצדדים. רוסיה גייסה לוחמים מדרום קוריאה, אוקראינה קיבלה אישור להשתמש בטילים ארוכי טווח, המצב הוא שבינתיים אין יכולת הכרעה למי מהצדדים.
במשבר הזה לא יהיו מנצחים. לרוסים יש יתרון משמעותי בהיקף ייצור, בכוח אדם, וגם בהון. אבל נכון לעכשיו הצבא שלהם סובל מנחיתות ביכולת הביצוע, והרוסים לא ביצעו התקדמות משמעותית בשנה וחצי האחרונות. האוקראינים דווקא הצליחו להתקדם, ולאגף את הכוחות הרוסים, אבל זה מתח את היקף הכוחות האוקראינים לרמה מסוכנת, וספק אם יש בכוחם להמשיך עוד קדימה.
על פניו, זה המשבר ה"קל" ביותר לפתרון. הדרך לפתור את זה היא להעניק לרוסים איזשהו ניצחון, ולתת לאוקראינים איזושהי תקווה להמשך. המפתח נמצא בלחץ דרך הנשק והתמיכה באוקראינה, לעומת גידול הלחץ מול הרוסים. יש מצב ששני הצדדים כבר מוכנים לסיים את הסיפור, וללכת כל אחד עם חצי תאוותו בידו.
הסוכריה לאוקראינה תהיה הבטחה או ערבות של נאט"ו שרוסיה לא תפלוש אליה, אבל היא לא תוכל להתקבל כחברה מלאה בארגון. טראמפ אמור לרתום לעניין את מדינות אירופה החזקות, מאידך אוקראינה תיסוג מהשטחים שהיא כבשה, ותוותר על בעיקר על דונבאס. לגבי דונייצק, יש מצב שאפשר יהיה כאן להגיע לפשרה. בכל מקרה, מרגע שהשיחות יתחילו תתחיל דינמיקה של סיום המלחמה.
המשבר במזרח התיכון
כמו במשבר אוקראינה, גם כאן המלאכה של טראמפ יחסית קלה. אין לאמריקאים חיילים בסכסוך הזה, וטראמפ היה רוצה לסיים את זה, כשהאינטרס שלו ברור, והכיוון שלו ברור. אבל אם מישהו חושב שזה אומר שטראמפ יתן לישראל צ'ק פתוח, זו טעות. טראמפ ירצה להראות הישגים ובנוסף להשאיר פתח למשא ומתן עם כיוונים נוספים, בעיקר ערב הסעודית. לכן, לגבי איראן יש זהות אינטרסים בין ישראל, ארה"ב וערב הסעודית. אבל זה לא המצב לגבי הפלסטינים. האינטרס הסעודי שונה מזה הישראלי, והאמריקאים מעוניינים לחזק את הסעודים, בעיקר על חשבון האיראנים, אבל אולי גם על חשבון קטאר.
המשמעות היא שישראל תוכל לקבל חופש פעולה משמעותי לגבי איראן, חופש קטן יותר לגבי חמאס, והשאיפה של טראמפ תהיה שהסיפור הזה לא ימשיך לדמם. גם אם טראמפ רואה עין בעין מול נתניהו בסכסוך הזה, קל יותר ללחוץ על נתניהו מאשר על החמאס. לכן בשלב ראשון יתגבר הלחץ על חמאס, אבל אם זה לא יעזור, יהיה לחץ לסגור את העסק בהקדם.
ההנחה שלי היא שישראל תישאר בהישגים הטריטוריאליים שלה בעזה – בפרימטר, בפילדלפי, ובצפון הרצועה, לגבי ציר נצרים אין ודאות, ובשאר המקומות תהיה נסיגה. היינו רוצים לראות עוד הישגים, אבל קשה היום לראות כיצד הם קורים.
משבר סין-טייוואן
משבר סין-טייוואן הוא ככל הנראה המורכב ביותר שעומד לפתחו של הנשיא הנבחר. מאז מלחמת העולם השנייה, לא היה עימות ישיר בין מעצמות. תמיד זה התבצע דרך גופי פרוקסי. כך היה למשל כשרוסיה כבשה את קרים, אף אחד לא דיבר, וירייה אחת לא נורתה. האזור סופח לרוסיה ונגמר.
מבחינת הרקע, צריך לזכור שטייוואן היתה חלק מסין. היא לא נכבשה במלחמת האזרחים אחרי מלחמת העולם השניה על ידי מאו. היא אמנם רואה עצמה כמדינה עצמאית, אבל לא קיבלה הכרה כמדינה עצמאית באופן רשמי על ידי מדינות רבות. במובנים רבים, הטענה של סין על טייוואן היא טענה שיכולה להיחשב לגיטימית.
האינטרס העיקרי של טייוואן מבחינת העולם, הוא מפעל השבבים Taiwan Semiconductor, שאחראי על כ-60% מייצור השבבים המתקדמים בעולם. זה שם את טייוואן כנקודה גיאו-אסטרטגית חשובה מאוד. מכאן מגיעה ברית ההגנה האמריקאית לטייוואן.
העניין הוא שטראמפ עלול לראות בסיפור של טייוואן הזדמנות דווקא עבור האמריקאים. הוא יכול להציע עסקה לשי ז'ינפינג, שאומרת שהוא יסיר את מעורבות ארה"ב מההגנה על טייוואן, בתנאי שלארה"ב יהיה מספיק כושר ייצור של מעבדים. המשמעות היא שכל עוד הסינים לא כובשים את טייוואן ב-4-6 השנים הקרובות, האמריקאים יכולים לפתח יכולות ייצור, להחזיר יכולות ייצור משמעותיות הביתה, ובכך להרוויח מכל העניין.
נאמן לגישה הבדלנית, ולגישה שאומרת שאם מישהו רוצה את ההגנה שלנו הוא יצטרך לשלם עליה, טראמפ לא רואה באי הסיני כמשהו שלארה"ב יש עניין כלשהו בו. בטח כשעל הכף עומדת התנגשות עם מעצמה משמעותית כמו סין.
ארה"ב היא המעניינת, השאר פחות
אם לסכם את זה בקצרה, מה שינחה את טראמפ הוא בעיקר איך ארה"ב (והוא אישית) מרוויחים מכל המשברים האלה. השאיפה שלו היא להצטייר כמי שמסיים את המשברים האלה, ואולי אף לקבל פרס נובל לשלום, ובזאת לבצר את המורשת שלו. הוא יוכל לעשות זאת בין בסיפור אוקראינה, או משבר המזרח התיכון. לגבי טייוואן, הוא ימשוך ידו מהעסק, ואם לארה"ב תהיה יכולת ייצור שבבים, זה לא יפגע בארה"ב, וזה יהיה הפתרון המועדף מבחינתו.
