הנשיא דונלד טראמפ פרץ לבית הלבן ברוח סערה. בין עשרות הצווים עליהם חתם בתוך זמן קצר הוא גם הכריז לא מעט הצהרות דרמטיות. אחת מהן נוגעת למדיניות הבנק המרכזי, הפד. הוא שיגר איומים לכיוון ג'רום פאוול, ראש הפד, לפיהם הוא מצפה ממנו להוריד מיד את הריבית. נכון, גם טראמפ יודע עד כמה חשובה עצמאותם של הבנקים המרכזיים, אך האם העצמאות הזו לא צריכה לדעת גבולות?
לפי החוק, הבנקים המרכזיים אחראים על יציבות המחירים. זו הסיבה לכך שהם מודאגים בעיקר, אם לא רק, מהאינפלציה. הביקורת כלפיהם היא שהם מוכנים להקריב את הצמיחה על מזבח יציבות המחירים וזה כמובן אבסורד. ללא צמיחה יציבות המחירים היא רק פיקציה.
מה יקרה אם תחל מפולת של בנקים בארה"ב, אם שוקי ההון יקרסו? האם הבנק המרכזי ייקח על עצמו אחריות למצב? כלפי מי האזרחים יפנו את האצבע המאשימה? כמובן שהממשל יהיה אחראי לכך, הוא גם יידרש למצוא פתרונות לעשרות מיליוני נפגעים.
אז הנה, בשבוע שעבר בנק אוף אמריקה פירסם את דוחותיו, מהם עולה בין היתר, כי 112 מיליארד דולר מכספיו מושקעים באיגרות חוב של ארה"ב. מדובר ב-57% מסך נכסיו והם רושמים הפסדים. מדובר ברוב כספי הציבור שבניהולו, שמתוך מחשבה להגן עליהם בנכס בטוח, הבנק קנה בתקופת הקורונה אג"ח אמריקאי. לכאורה, מה בטוח מזה?
אלא שאז הריבית החלה לעלות והאג"חים האלה התבררו כהשקעה רעה, כזו שמבטיחה ריבית נמוכה הרבה יותר מהריבית בארה"ב.
לא רק הבנקים נפלו במלכודת המדיניות המוניטרית החדשה, כמובן שגם משקי הבית והחברות. אחרי תקופה ארוכה של ריבית אפסית השחקנים בשוק קלטו את המסר וקנו נכסים, נטלו הלוואות לטווח ארוך, בעידודם של הבנקים המסחריים כמובן ובניצוחו של הבנק המרכזי. אחרי שהריבית זינקה הם נותרו במלכודת התחייבות ארוכה בריבית שהם לא דמיינו. האם מישהו שואל עצמו כעת על ההצדקה שהייתה לריבית כה נמוכה למשך זמן כה ארוך? כמעט שאף אחד. עכשיו הבנקים המרכזיים מנסים לתקן את העיוות הזה על ידי תקופה ארוכה מדי של ריבית גבוהה. ככה לא בונים יציבות.
בנק הסיליקון ואלי SVB כבר פשט רגל לפני כשנה וחצי מאותה הסיבה. גם הוא גיבה עצמו באג"ח של ארה"ב ונפגע מעלייה דרסטית ולא צפויה בריבית. טראמפ מבין את המצב ובאין ברירה מתריע בדרכו האגרסיבית מפני קריסה. הוא כמובן דואג לערימת החוב העצום של ארה"ב, שהפד מייקר על ידי הריבית הגבוהה, אבל הוא בוודאי גם דואג ממצב נורא לא פחות של קריסת הבנקים. הפד ממשיך לדאוג, באופן מגוחך, מחריגה מטווח יעד הריבית.
הבנק המרכזי בארה"ב במתכונתו הנוכחית נוסד ב-1913 וכשל כישלון חרוץ בתפקודו במשבר הגדול של סוף שנות העשרים. עדויות רבות מעידות על כך שתפקודו הלקוי בטיפול בבנק אוף אמריקה הוביל לקריסת הבנקים ולמשבר, שבין היתר הוביל לעליית המפלגה הנאצית באירופה. המסר החשוב ביותר שניתן ללמוד מהאירוע ההיסטורי הזה הוא שגם מוסד מקצועי ומכובד עלול לטעות ובסופו של דבר האחריות היא תמיד שלנו, באמצעות הנבחרים. לכן אין לזלזל בדרישה של טראמפ, למרות חשיבות העצמאות של הבנק המרכזי.
ובכלל, ייתכן שבעידן הטכנולוגי של ימינו הרעיון של חתן פרס נובל לכלכלה המנוח, מילטון פרידמן, להנהיג ריבית שתיקבע על ידי מנגנון אוטומטי, ולא תהיה נתונה לשיקול דעת של הבנק המרכזי, הוא רעיון שכדאי לבחון ברצינות.
