מעת לעת, בעיקר בתקופות משבר כמו הקורונה או תחילת המלחמה, עולה לכותרות מצבם הקשה של העצמאים. התקשורת מדווחת, הפוליטיקאים מבטיחים, אך בפועל דבר לא משתנה. עם הזמן, חוסר המעש הזה גובה מחיר כבד: רבים מהעצמאים קורסים, ואם לא כעת – אז בעתיד הקרוב. זאת, בזמן שהמדינה אף דורשת מחלקם להחזיר את מענקי הקורונה וחרבות ברזל שהוענקו לאחרונה.
לפי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 60% מהעצמאים דיווחו על ירידה בהכנסותיהם מאז פרוץ המלחמה, לעומת 31% מהשכירים. הפערים בולטים במיוחד כשבוחנים את יציבות ההכנסה: 58% מהשכירים דיווחו כי הכנסותיהם נותרו ללא שינוי, אך בקרב העצמאים, רק 35% יכולים לומר זאת. מחקר נוסף שפורסם לאחרונה מזהיר מפני עלייה חדה בשיעור העוני בקרב העצמאים, עם תחזית כי עד 2035, כרבע מהם (25.6%) ימצאו את עצמם מתחת לקו העוני – עלייה משמעותית לעומת 14% בשנת 2023.
נתונים אלו משקפים את התחושה הרווחת בקרב העצמאים: המדינה נזכרת בהם רק כשאין ברירה, אך כשהמשבר חולף – היא שבה ומתעלמת. ברגעי חירום היא מוכנה להעניק מענקים, אך אלה אינם מחווה של רצון טוב, אלא זכויות בסיסיות של משלמי ביטוח לאומי. כדי למנוע קריסה רחבה של עסקים קטנים ובינוניים – שמעסיקים אלפי עובדים ותורמים לכלכלה – על המדינה לנקוט צעדים משמעותיים להקלת הנטל. הקלה במיסוי, התאמות בביטוח הלאומי, תמיכה במענקים בערבות מדינה ועוד – כל אלה צעדים הכרחיים להבטחת קיומם של עסקים אלו.
איש לא מבקש נדבות. העצמאים אינם אויבי המדינה, אלא מנוע הצמיחה שלה. התעלמות מהמצוקה שהם חווים כעת תעלה למדינה ביוקר בעתיד – בפגיעה בכלכלה, באובדן מקומות עבודה ובהגדלת העומס על מערכת הרווחה. הגיע הזמן שהמדינה תכיר בחשיבותם ותעניק להם את התמיכה הראויה, לא רק כשאין לה ברירה, אלא כחלק ממדיניות ארוכת טווח שתבטיח את הישרדותם ואת תרומתם לכלכלה הישראלית.
הכותבת היא סגנית נשיא ארגון לה"ב – לשכת העצמאים בישראל
