בשבוע שעבר פירסם בנק ישראל את דוח היציבות הפיננסית של המערכת הבנקאית לשנת 2024. אם נסכם בקצרה – הבנקים מעולם לא היו במצב טוב יותר, אך מצבם של משקי הבית בישראל רחוק מלהיות מזהיר.
התלות של הציבור באשראי הולכת וגוברת משנה לשנה. בשנת 2023 היקף ההלוואות הצרכניות הגיע לשיא חדש של 232 מיליארד ש"ח (!), כאשר משק בית ממוצע מקדיש כמעט מחצית מהכנסתו (43%) להחזרי הלוואות. מחירי הדיור ממשיכים לזנק, ו-40% מנוטלי המשכנתאות החדשות נמצאים בסיכון גבוה לאובדן הבית. גם המגזר העסקי שקוע בחובות – רק בחצי השנה האחרונה גדל חובו בלמעלה מ-60 מיליארד ש"ח, בעוד שההוצאות על ריבית מכרסמות ברווחיותו, במיוחד בענף הבנייה.
מודאגים שהמצב הזה יפגע בבנקים? אין לכם מה לחשוש. בזמן שהציבור והעסקים נאבקים, הבנקים שוברים שיאי רווחיות. גם במהלך המלחמה הקשה בתולדות ישראל, הבנקים הישראליים מרוויחים יותר מרוב הבנקים במדינות ה-OECD, והרווחים שלהם ממשיכים לעלות. חמשת הבנקים הגדולים צפויים לרשום רווחים של כ-30 מיליארד ש"ח בשנת 2024 – גידול של 15% לעומת 2023.
הבנקים מצליחים לגבות 99.3% מההלוואות שהם מעניקים, תוך שהם מצמצמים את ההוצאות התפעוליות – ככל הנראה הודות לסגירת סניפים, צמצום כוח אדם והעסקה דרך חברות קבלן. הדו"ח מציין בסיפוק: "המערכת הבנקאית מפגינה שיעור רווחיות גבוה… על רקע הרווחיות הגדילו הבנקים את שיעורי ההון וכריות הספיגה, מה שתורם ליציבותם". בקיצור – בנק ישראל מרוצה. הבנקים יציבים. אבל האם באמת אפשר לישון בשקט?
הרווחיות הגבוהה של הבנקים לא מתקיימת בחלל ריק. היא קורית בשנה שבה כל משק בית שלישי בישראל מתמודד עם חובות, 60,000 עסקים קרסו (50% יותר מבשנה רגילה), ועשרות אלפי משפחות עלולות לאבד את ביתן. רוב רווחי הבנקים מגיעים מהריביות שגובה הציבור – וההכנסות מריבית הכפילו את עצמן בחמש השנים האחרונות, מ-33 מיליארד ש"ח ב-2019 ל-61 מיליארד ש"ח ב-2023. אך הציבור הישראלי מותש – ממלחמה, מגיוסי מילואים, משבי חטופים, ומהחיים עצמם – ואין לו כוח לזעום על כך.
הבעיה המרכזית בדו"ח של בנק ישראל היא ההתעלמות מהמשמעות הרחבה של חוסר היציבות הכלכלית של הציבור. קריסה כלכלית של משקי הבית עלולה להוביל לקריסה חברתית ולערעור האמון במערכת הבנקאית. בנק ישראל לא יכול להסתפק בשמירה על יציבות הבנקים – עליו גם לדאוג ליציבות לקוחותיהם. אחרי הכול, אם הציבור קורס תחת נטל החובות – למי בדיוק מועילה מערכת בנקאית יציבה?
מקומם במיוחד הפרק האחרון של הדוח, העוסק בשיעור ההחזרים הנמוך בהליכי חדלות פירעון. לטענת מחברי הדו"ח, החוק החדש (מ-2019) מקל על חייבים ומעודד אותם להיכנס להליכי פשיטת רגל, ובכך פוגע בשיעורי הגבייה של המערכת הבנקאית. אך ניתוח זה שגוי מיסודו.
כמי שמלווה חייבים כבר 20 שנה, אני יודע שההליך כיום הפך תובעני ומורכב יותר. התשלומים החודשיים אינם מותאמים ליכולת הכלכלית של החייבים, ההליכים מתארכים שלא לצורך ורק 30% מצליחים לקבל הפטר ולפתוח דף חדש. השאר ממשיכים להתבוסס בחובות שנים ארוכות, כשמשך הזמן הממוצע לסגירת תיק הוצאה לפועל עומד על 13 שנים!
גם הטענה כי החוק מעודד פשיטות רגל מנותקת מהמציאות. העלייה הדרמטית במספר תיקי חדלות פירעון – מ-1,600 תיקים ב-2007 ליותר מ-20,000 ב-2024 – נובעת בראש ובראשונה מהגידול החד בהיקפי האשראי הצרכני. ככל שיש יותר אשראי – כך יש גם יותר כשלי אשראי. מרבית החייבים שפונים להליך חדלות פירעון עושים זאת מאוחר מדי, לאחר שכבר מיצו כל אופציה אחרת, לעיתים תוך משיכת כספי פנסיה, שעבוד נכסים או סיבוך קרובי משפחה בערבויות מיותרות.
במקום לבקש להכביד עוד יותר על חייבים ולנסות להוציא מהם כספים שאין להם, בנק ישראל צריך לנצל את סמכויותיו מול המערכת הבנקאית ולפעול לצמצום מתן אשראי מסוכן. במילים פשוטות – עליו לוודא שהבנקים לא מעניקים הלוואות למי שאינו מסוגל להחזירן. בנוסף, על בנק ישראל להטיל אחריות על בנקים שמובילים לקוחות לקריסה, ולדרוש מהם להשקיע משאבים משמעותיים בשיקום כלכלי של משפחות ועסקים שנקלעו למצוקה בעקבות נטילת אשראי בלתי אחראית.
כמו שיש רגולציה על מפעלים מזהמים ועל חברות טבק, כך יש צורך ברגולציה שתפקח על ההשלכות החברתיות של הבנקים. המערכת הבנקאית היא הגורם המשמעותי ביותר בקריסות כלכליות של משקי בית ועסקים קטנים, אך היא גם בעלת הפוטנציאל למנוע אותן. הבנקים הוכיחו כי הם מסוגלים לשמור על יציבותם גם בתנאים הקשים ביותר. כעת, תורו של בנק ישראל לוודא שגם הציבור שומר על יציבותו, כי בניגוד לבנקים, לציבור אין "כריות ספיגה" ואין רזרבות הון. כשהוא קורס – התא המשפחתי כולו משלם את המחיר.
הכותב הוא עורך דין, מייסד ומנכ"ל ארגון "דף חדש", מומחה בליווי חייבים ובהליכי חדלות פירעון
