שיטת המשפט בישראל ייחודית בכך שבית המשפט העליון משמש גם כבג"ץ (בית דין גבוה לצדק), ומעניק סעד ישיר לעותרים נגד רשויות המדינה. מודל זה מעניק לבית המשפט סמכות נרחבת להתערבות בהחלטות הממשלה והכנסת, תוך שהוא נהנה מעוצמה חסרת תקדים בהשוואה למקבילותיו בעולם.
עם זאת, ריכוז סמכות כה רחבה בידי גוף שאינו נבחר מעורר ביקורת חריפה על פגיעתו בעקרון הפרדת הרשויות ובאיזון הדמוקרטי. שלא כמו במדינות אחרות, בישראל אין חוקה פורמלית מגובשת, אלא אוסף חוקי יסוד הניתנים לשינוי על ידי הכנסת. מצב זה מאפשר לבג"ץ לפרש את חוקי היסוד באופן דינמי, ולהשתמש בהם ככלי לביטול חוקים ולקביעת מדיניות שיפוטית מחייבת.
בכך הוא מגלם את תפקידו הן כערכאה עליונה למשפט פלילי, למשפט אזרחיו, ערכאה בנושאי דת ואפילו משמש כערכאת מוסר. למעשה בג"ץ הוא רשות ללא מגבלות ברורות, אם בכלל. אחד המאפיינים הבולטים של בג"ץ הוא הרחבת זכות העמידה, המאפשרת לעותרים ציבוריים, ארגונים ואזרחים שאינם נפגעים ישירים מהחלטות המדינה לעתור בנושאים שונים.
הרחבה זו העניקה לבית המשפט סמכות מעשית ליזום דיונים על מדיניות ממשלתית בנושאי ביטחון, כלכלה, דת וממשל. בפועל, וגם ננסה להסיט הצידה את העניינים הפוליטיים, בג"ץ מתפקד כגוף רגולטורי-פוליטי לכל דבר, מצד אחד. מנגד, אין לבג"ץ אחריות ציבורית או לקיחת סיכונים על עצמו.
בניגוד לראש ממשלה או לשר ספציפי שכל צעד או הימנעות מעשיית צעד – מחושבים בין היתר לפי ההשלכות של הפעולה והוא זה שנותן דין על המשך בחירתו – בית המשפט הגבוה לצדק לא חייב דבר לשום גורם במסגרת שיטת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית.
הפרדת הרשויות היא עקרון יסוד בדמוקרטיה, שנועד למנוע ריכוז כוח בידי גוף אחד.
בכך בישראל, בג"ץ לא רק מפרש חוקים, אלא גם מבטל חוקים שחוקקה הכנסת, מונע מינויים של נבחרי ציבור, מתערב בהחלטות ביטחוניות, ואף כופה על הממשלה מדיניות בתחומים שנויים במחלוקת. כתוצאה מכך, רשויות השלטון האחרות – הכנסת והממשלה – מוצאות עצמן כפופות למערכת משפטית שהכוח בה מרוכז בידי שופטים שלא נבחרו על ידי הציבור.
בניגוד למודל האמריקאי, שבו לבית המשפט העליון יש סמכות ביקורת שיפוטית אך הוא נמנע מהתערבות ישירה בממשלה, המודל הישראלי מאפשר לבג"ץ להכריע בנושאים פוליטיים מובהקים. חוסר היכולת של הכנסת לאזן את כוחו של בג"ץ יוצר מצב של "שלטון המשפטנים" – מציאות שבה הפקידות המשפטית והשופטים קובעים את גבולות הפעולה של הרשות המבצעת והמחוקקת.
הרפורמה המשפטית המוצעת, שמטרתה להחזיר לכנסת ולממשלה סמכויות שניטלו מהן על ידי בג"ץ, נתקלת בהתנגדות עזה מצד המערכת המשפטית וגורמים פוליטיים מסוימים. תומכי הרפורמה טוענים כי היא הכרחית לשיקום הדמוקרטיה ולמניעת עריצות הרשות השופטת, ואילו מתנגדיה מזהירים מפני פגיעה בעצמאות המשפט וחשש למינוי שופטים על פי אינטרסים פוליטיים.
עם זאת, אין ספק כי המצב הנוכחי אינו מאוזן. בג"ץ צבר כוח רב מדי, המאפשר לו לבטל חוקים, למנוע החלטות מדיניות ולהכתיב נורמות ציבוריות – ללא כל מנגנון בלימה. גם אם יש מקום לחשש מרפורמה דרסטית, הפתרון אינו יכול להיות שימור המצב הקיים, שבו הרשות השופטת מחזיקה בכוח בלתי מבוקר.
המציאות שבה בית המשפט העליון משמש הן כערכאה שיפוטית עליונה והן כבג"ץ המפקח על הרשות המבצעת והמחוקקת היא בעייתית מאוד למערכת המשפט כולה בזאת שהם מאריכים את הדרך לפסק הדין. הסיבה היא פשוטה: בג"ץ ובית המשפט העליון הם אותו בית משפט פיזית – הן במבנה והן בכוח האדם שבו – השופטים. עניין זה נוגס בכמות הערעורים שמטפל ביעילות בית המשפט העליון.
אותו הרכב שופטים של בית המשפט העליון הוא ההרכב של בג"ץ. מטבע הדברים, משאב הזמן מוגבל, כל שופט הופך להיות מעין עובד בחצי משרה בבית המשפט העליון ובעוד חצי משרה בבית המשפט הגבוה לצדק. משמע, סכסוכים במשק מעוכבים בפתרון, בהכרעה משפטית, אם וכאשר נכנסת עתירה דחופה בנושא תקציב המדינה שהעמותה כזאת או אחרת בוחרת להדהד את הסכסוך לפתחו של בג"ץ. זו פגיעה קשה בכלכלת המדינה, שבה גם כך ישנה קלות בלתי נסבלת לפנות לבית המשפט. סכסוכים אזרחיים, אישיים ופליליים לא מקבלים הכרעה ביעילות ובמהירות. מסיבה זאת, לעניות דעתי צריך להפריד את בג"ץ מבית המשפט העליון. בג"ץ החדש יכול לשקף יותר את קשת הדעות והמגזרים בישראל ומריבות סביב סמכותו של בג"ץ החדש יכולות להימשך באין מפריע.
אלפי שאולי הוא עורך דין וחבר מערכת ערוץ הכלכלה 10
