תקציב המדינה אושר – אך שוב, מערכת החינוך לא זכתה לתוספות משמעותיות. לא נרשמה הזרמה של משאבים שיאפשרו לשר החינוך להוציא לפועל רפורמות נחוצות שיכינו את ילדינו לעתיד משתנה במהירות. אמנם על פניו נראה שישראל משקיעה בחינוך: ב־2020 הוציאה 4.8% מהתמ"ג על מוסדות חינוך – שיעור גבוה יותר מכל מדינה אחרת ב־OECD, כשממוצע המדינות עומד על 3.4%. אך נתון זה, מרשים ככל שיהיה, אינו מספר את הסיפור המלא.
בישראל שיעור הילודה כמעט כפול מהממוצע במדינות ה־OECD, כך שכאשר בוחנים את ההוצאה פר תלמיד – התמונה משתנה. התקציב, בפועל, רחוק מלהספיק. והמציאות העגומה ניכרת היטב גם בנתונים האחרונים של הלמ"ס, המצביעים על ירידה מדאיגה בכניסת כוח אדם חדש למערכת החינוך. בשנת הלימודים הנוכחית נרשמה ירידה של 22% במספר עובדי ההוראה החדשים: מ־14,888 בשנה הקודמת ל־11,624 בלבד. שיעורם מכלל עובדי ההוראה ירד מ־7.1% ל־5.4%. גם מגמת העזיבה מדאיגה – עלייה של 7.2% במספר המורים שעזבו בתוך שנה אחת, ועלייה של 33% בעזיבות תוך שנתיים בלבד.
כמי שפועלת רבות בתחום החינוך, ברור לי שאין פתרונות קסם. מערכת החינוך מתמודדת עם טראומות לאומיות כבדות – משבר הקורונה, מתקפת ה־7.10, המלחמה והמפונים – והיא נדרשת כעת ליותר מאי פעם: השקעה כלכלית משמעותית והבאת אקדמאים איכותיים שיתגברו את המערכת ויתנו מענה לילדים ולבני הנוער. הם צריכים לא רק תמיכה נפשית וכלים להתמודדות עם המציאות המטלטלת, אלא גם הכשרה שתקנה להם כישורים לעולם חדש, טכנולוגי, מונע בינה מלאכותית – עולם שלא מחכה להם אלא מתקדם במהירות.
כל שנה שבה אנו מתעלמים מן המשבר, כל עיכוב בהבאת אנשי חינוך איכותיים, כל ויתור על שיפור תנאי ההוראה – יבוא לידי ביטוי בעתיד, בדמות דור שאינו מוכן לאתגרים. המחיר עלול להיות גבוה מאוד, אך עדיין ניתן למנוע אותו – אם נפעל כבר עכשיו.
הכותבת היא סגנית נשיא לה"ב ומנכ"לית העמותה לקידום החינוך המשלים
