במהלך מלחמה, כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם איום בליסטי ממשי מכיוון איראן, שוב מצליחה התקשורת המקומית לייצר דרמה מהולה בדמעות – הפעם סביב הישראלים ש"נתקעו" בחו"ל. מבצע ההשבה שהפך לשיחת היום הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו תחושת אי-נוחות פרטית הופכת, בעיני כלי תקשורת ואופוזיציה, לכישלון לאומי שלטוני.
העובדות פשוטות: יותר מ-95% מהישראלים הנמצאים כעת בחו"ל הם מטיילים – לא פליטים, לא שליחים, לא עובדים במשימות לאומיות. מדובר בתיירים שנפשו מרצון בקפריסין, אתונה, בנגקוק, פראג, ברצלונה או זנזיבר. הם שוהים במלונות, רחוקים מכל סכנה, ונהנים ממזג אוויר נעים – גם אם כרגע הם לא מצליחים לחזור הביתה במועד המקורי. אז מדוע המדינה נדרשת להפוך זאת ל"מבצע חירום"?
יתר על כן, מדובר בדיוק בסיטואציה שלשמה קיים ביטוח נסיעות לחו"ל. מי שבחר לצאת מן הארץ בזמן מתוח – ואף שילם על כך ביטוח – אמור להיות מכוסה במקרה של שמיים סגורים או עיכוב לא צפוי. זה תפקידן של חברות הביטוח לממן את ההוצאות של לינה נוספת, כרטיס טיסה חלופי ודמי קיום יומיים. הדרישה שהמדינה תתערב ותסבסד את כל אלו, היא לא רק חוסר רציונליות כלכלית – היא תקדים מסוכן שמבטל אחריות אישית. לצערי, חלקים בתקשורת הישראלית מגלים חוסר אחריות גם בשעת מלחמה, ומחפשים בכל דרך להמשיך בתחביבם לבקר כל צעד שלטוני ולהדביק בו אשם. בחסות ביקורת, לא עניינית כאמור, הם מרשים לעצמם לטנף וייצר עוד "מחדל" ממשלתי. המדינה אמנם לא מממנת את כרטיסי הטיסה, אך אין ספק שמדובר במבצע שהיא מקצה לו משאבים לא מעטים.
אם מדובר בצורך דחוף, רפואי או ביטחוני – בהחלט ניתן היה לארגן טיסת חירום אחת למקרים חריגים. אך מה שקורה בפועל הוא ניצול מצב חירום לצרכים פוליטיים.
וכך, במקום לעסוק בטילים, בעורף ובמוכנות החזית – הציבור נגרר לשיח רגשי על געגועי מטיילים. זהו ספין, לא מבצע.
במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי המדינה, אולי הגיע הזמן להפנות מבט בוגר כלפי עצמנו – ולשאול האם באמת שכחנו איך נראית אחריות אישית, ואיך נראית עיתונות שמציבה עובדות לפני דרמה.
מבחינתי הביקורת כלפי הממשלה היא אחת – מדוע יש כניעה, שמובילה ל"מבצע" בו משקיעה המדינה כספים וממאמצים רבים? למה לא אמרה ממשלת ישראל בקול ברור לשוהים בחו"ל – גם פה לא נעים כרגע. תתאפקו, משאבי המדינה יופנו כרגע לעניינים אחרים.
עו"ד אלפי אליהו שאולי הוא חבר מערכת ערוץ 10
