בעיצומה של המלחמה מול איראן, כשהטילים נוחתים והמזל"טים ממריאים, התחוללה מהפכה נוספת – מאחורי המסכים. מהפכה שאינה קשורה לאמצעי לחימה או להיערכות צבאית, אלא לתחום אחר לגמרי: המדיה. ובעיקר – לאופן שבו אנו צורכים חדשות, בוטחים במידע, ובוחרים במי להאמין.
כמו בקורונה, גם כאן – לא המלחמה חוללה את השינוי, אלא האיצה תהליכים שכבר התרקמו. בתקופת הקורונה ראינו האצה של רפואה מרחוק, עבודה מרחוק, ומעבר למסחר בבורסה מחוץ למסגרות המסורתיות. בדומה לכך, המלחמה האחרונה האיצה תהליכים עמוקים הנוגעים לצריכת אקטואליה ולשימוש שמנהיגים עושים במדיה.
עוד לפני פרוץ המלחמה הצביעו סקרים על כך שצעירים מפנים עורף לטלוויזיה כאמצעי חדשות עיקרי. סקר הלמ"ס מ־2022 מצא שרק 33% מבני 20–44 מקבלים את עיקר החדשות דרך הטלוויזיה, לעומת 54% בגילאי 45–64 ו־74% בקרב בני 65 ומעלה. סקר של הרשות השנייה הראה כי למעלה מ־50% מהצעירים בגילאי 18–34 מתעדכנים בעיקר ברשתות החברתיות ובאתרי אינטרנט. התמונה ברורה: התרחקות גוברת מהטלוויזיה כמקור מידע מרכזי.
תהליך נוסף שזכה להאצה משמעותית הוא "קריסת המומחים". המלחמה הדגימה עד כמה פרשנים בכירים, גנרלים במיל', אנליסטים ופובליציסטים – אינם בהכרח בעלי יתרון על פני הצופים. פעמים רבות הם טעו, חזרו בהם, או פשוט נשמעו מנותקים מהמציאות. עבור רבים, התחושה הייתה כי אותם "מומחים" ממלאים פערי ידע בהשערות לא מבוססות. בעולם השיווק קוראים לזה "נפילת ההיררכיות" – תהליך של שחיקת אמון בממסד, במומחים ובמדיה המסורתית, שהחל כבר אחרי המשבר הכלכלי של 2008.
צרכני החדשות אינם מחפשים הפחדות, סיסמאות או מידע מעוות שמגיע מתוך פוזיציה. כשהטלוויזיה לא מספקת להם מידע מהימן ובעל ערך – הם הולכים לחפש אותו במקום אחר.
וכך אנו מגיעים לפרמטר נוסף: דילוג על מתווכים. כמו שדונלד טראמפ משתמש ברשת X כדי לפנות ישירות לציבור, גם מנהיגים, צבאות וארגונים משדרים מסרים בפלטפורמות כמו אינסטגרם, טלגרם ופייסבוק. אין עוד צורך להמתין למהדורה המרכזית או לפרשנות של פרשן בכיר. המידע זמין מיידית, לעיתים עם סרטון דרמטי ובלי הקשר. אז למה להמתין לשדר שיחזור על הדברים בעוד מספר דקות?
האם ערוצי הטלוויזיה איבדו כל סיכוי? לא בהכרח. אך כדי לשרוד הם יצטרכו להשתנות – כמו קהל הצופים. עידן הערוץ הראשון, שבו שודר נרטיב חד־כיווני ללא עוררין, נגמר. כיום, התחרות אינה רק בין ערוצים, אלא בין ערוצי טלוויזיה לבין פלטפורמות תוכן – מטלגרם ועד טיקטוק.
כדי לשרוד, ערוצי הטלוויזיה צריכים להציע ערך מוסף: פרשנות מעמיקה, תחקירים איכותיים, צבע ועומק – ובעיקר אמינות. לא עוד אייטמים המבוססים על "גורם בכיר מאוד אמר". הציבור כבר למד להבחין בין מידע לבדיה.
המלחמה לא שינתה את חוקי המשחק – היא רק האיצה אותם. הציבור חשוף להיצע רחב של מקורות ומתחיל להבין מתי מספרים לו סיפור שלא עומד במבחן ההיגיון. גם המנהיגים הבינו שהם כבר לא זקוקים למדיה המסורתית, שבדרך כלל מעקרת את המסר. התוצאה – נטישת הדור הצעיר והרגלי צריכת חדשות חדשים לגמרי.
הכותב הוא יועץ שיווק ואסרטגיה
