כשבן גוריון נכנס לתפקידו כראש הממשלה הראשון היה ברור לו לגמרי שכל המפעלים החיוניים צריכים להיות בשליטת הממשלה. באותם ימים חברת החשמל, למשל, הייתה חברה בבעלות פרטית שהייתה רשומה בבריטניה. היו לה משקיעים פרטיים, בעלי אגרות חוב ומניות ובן גוריון ביקש לקנות את החברה ולהלאימה. באותם ימים "פקודת החברות" – חוק בריטי שאומץ על ידי מדינת ישראל, הורה שממשלה לא יכולה להיות שותפה בחברה עם גורמים פרטיים. אלא שבן גוריון היה חזק מהחוק ולכן הוא מצא את הדרך לעשות זאת.
כיום שותפות המדינה בחברות ציבוריות אפשרית, אם כי היא נעשית במקרים קיצוניים והיא בוודאי כבר לא חלק ממדיניות הממשלה. הניסיון מלמד שבחברות בהן הממשלה שותפה האינטרס הפוליטי הוא בהכרח אחד ממניעה – קודם לאינטרסים ענייניים. גם אז, כשהממשלה השתלטה על חברת החשמל היא פיטרה את הדירקטוריון שלה שהורכב מנאמני בעלי המניות – אנשי מקצוע, והוחלפה בנאמני הממשלה – עסקנים.
בעיית הנציגים בחברה היא רק קצה הקרחון של הבעיה בבעלות צולבת בין הממשלה לשוק. הממשלה היא זו המכתיבה את כללי המשחק והרעיון בשוק הוא שמי שמכתיב את הכללים הוא לא שחקן בעצמו. את הבעיה הזו כלל לא רואים במדינות טוטליטריות, בהן הממשל רואה עצמו "העם" ולכן הוא רואה זהות מוחלטת בין האינטרסים שלו לאינטרסים של "העם". לכן בסין, למשל, כל חברות הענק הן חברות בשותפות הממשל. בכלל ניתן לראות שעל פניו יש קשר ברור בין מידת החופש בשוק לבין מעורבות המדינה בבעלות על חברות בשוק.
הדברים נאמרים, כמובן, על רקע ההחלטה הבעייתית של טראמפ השבוע, לפי הממשל רכש כ-10% ממניות אינטל. לדבריו, מדובר במימוש החלטה לפיה הממשל ירכוש מניות בחברות ציבוריות שעיקר פעילותן הוא מכירה לממשל, כמו לוקהיד מרטין, שמרבית הכנסותיה ממכירות ביטחוניות לארה"ב.
מעניין לציין, כי אחת הסיבות ההגיוניות לממשלה שלא לרכוש מניות בחברות פרטיות וציבוריות, היא שממילא הממשלה שותפה בכל החברות והעסקים בשוק – שותפות זהב מובנית. למה הכוונה? הרי שותף בחברה שותף לא רק לרווחיה, אלא גם להפסדים. אלא שממשלה נהנית רק מחלוקת רווחים, באמצעות המיסוי ואין לה שום אחריות על חברה מפסידה. אז למה לממשל להיות שותף בתנאים פחותים מכפי שהוא? לכך יש כמה סיבות אפשריות: האחת – רכישה של מניות בחברה ציבורית מביאה לתשואה מיידית גבוהה.
כפי שראינו השבוע, מניית אינטל זינקה בשל הרכישה של הממשל. מי שהחזיק במניית החברה ב-5 השנים האחרונות הפסיד יותר מ-50% נומינלית מההשקעה שלו. גם מי שהחזיק במניה בסוף הקיץ הקודם המנייה הייתה שווה כ-22 דולר, לעומת 19.5 דולר בסוף חודש יולי השנה. רק בשבועיים הראשונים של אוגוסט היא החלה לצבור תאוצה לכיוון ה-24 דולרים למניה.
כמובן שהבעלות של ארה"ב על מניותיה תקנה לה עדיפות במכרזים, ברגולציה ואולי גם בחישובי מיסוי – הכל כדי לממש את מטרת הנשיא להכניס כסף לקופה המתרוקנת של ארה"ב. נראה שהנשיא טראמפ עושה הכל כדי להביא תוצאות מיידיות טובות לארה"ב והלחץ הזה עושה טוב למעצמה הגדולה בעולם בתחומים רבים. אך בדרכו להצלחה הזו הוא עלול לדרוס כמה עקרונות חשובים, כמו "תחרות" ו"שוק משוכלל".
