במשך עשרות שנים משמשת הריבית ככלי המרכזי של בנק ישראל לשליטה בכלכלה המקומית, וכך גם בכלכלות העולם. בנק ישראל מעלה את הריבית כדי לקרר את המשק ולבלום אינפלציה, ומפחית אותה כדי לעודד צמיחה וצריכה. אבל המציאות של השנים האחרונות מעלה שאלה לא פשוטה: האם הריבית עדיין כלי עצמאי בידיו של בנק ישראל, או שהיא הפכה למעין "מקל עקום" שיכול להכאיב לציבור, אבל פחות להשיג את יעדיו?
כדי להבין את המלכוד, צריך להסתכל החוצה: בארצות הברית מחזיק הפדרל ריזרב ריבית גבוהה יחסית, מתוך ניסיון להחזיר את האינפלציה לטווח היעד. ברגע שהפער בין הריבית הדולרית לריבית השקלית גדל, המשקיעים ממהרים לעבור לדולר – והשקל נחלש. כל ירידה חדה מדי בריבית בישראל עלולה לייצר פיחות בשקל, ומיד לתדלק מחדש אינפלציה דרך התייקרות היבוא.
במילים פשוטות: בנק ישראל יכול להקל על הציבור ולתת לו אוויר לנשימה, אבל הוא כבול למדיניות המוניטרית האמריקאית. או לפחות כך הוא חושב.
מי משלם את המחיר?
הציבור. משפחות צעירות שנאנקות תחת נטל משכנתאות שתפחו בעשרות אחוזים, עסקים קטנים שמתמודדים עם אשראי יקר, וצרכנים שמצמצמים קניות – כולם מרגישים על בשרם את גבולות הגזרה של המדיניות המוניטרית. הריבית אכן שומרת על יציבות המחירים, אבל עושה זאת תוך כדי פגיעה ממשית ברמת החיים.
והאירוניה? חלק גדול מהלחץ על השקל נובע בכלל משיקולים ביטחוניים, גיאו-פוליטיים, מהשקעות זרות שמחכות "על הגדר" ומחוסר הוודאות סביב הכלכלה המקומית – וממש לא רק מפער הריביות. כלומר, גם אם בנק ישראל היה מחליט להעלות את הריבית בעוד חצי אחוז, ספק אם זה היה פותר את שורש הבעיה.
כלי חזק, חופש חלש
כאן בדיוק טמון הפרדוקס: הריבית היא עדיין הכלי החזק ביותר שיש לבנק מרכזי. היא קובעת את מחיר הכסף, משפיעה על ההשקעות, על הצריכה, על ההלוואות ועל השקל. אבל החופש להשתמש בה קטן. במציאות של שוקי הון גלובליים ושל תלות בשער הדולר, לבנק ישראל יש פחות אפשרויות פעולה מבעבר.
הוא מחזיק בהגה – אבל הדרך, במידה רבה, נקבעת בוושינגטון. ואת זה אנו רואים גם בימים אלו – בנק ישראל יכול היה להפחית את הריבית כבר לפני חודש ולמרות זאת נמנע מלקבל את ההחלטה הזו וגם החודש הוא המשיך להתמהמה. וכל זאת למה? כדי לקבל איתות מהפדרל ריזירב מה בכוונתו לעשות בספטמבר.
עכשיו כשבנק ישראל מבין שהפד ככל הנראה יפחית את הריבית הדולרית בספטמבר, סביר להניח שנתבשר גם אנחנו על מהלך דומה מצד בנק ישראל ותתבצע הפחתה של הריבית על השקל ב 0.25% גם בספטמבר. הגיע הזמן שבנק ישראל יבין שלא תמיד חשוב/כדאי/נכון "להעתיק" מהפד.
בנק ישראל חייב להתחיל להפנים את העובדה ששער החליפין מושפע רק במעט מפערי הריביות. עיקר ההשפעה על שער השקל/דולר נובעת ממתחים ביטחוניים וגיאו-פוליטיים, מהיקף ההשקעות הזרות בישראל ומחוסנה של הכלכלה המקומית. ורק נזכיר – מרכיב חשוב בחוסנה של הכלכלה המקומית הוא הריבית, והפחתת ריבית בתקופה זו כשאנו כבר שנתיים במלחמה/ות ועוברים תקופה מאתגרת מאוד, ישנה חשיבות גדולה עוד יותר להפחתת ריבית בהקדם ולהפסקת ההתמהמהות של בנק ישראל.
לאן הולכים מכאן?
השאלה הגדולה היא עד מתי הציבור הישראלי יוכל להמשיך לספוג את המחיר? האם לא הגיע הזמן לחשוב על כלים משלימים – פיסקליים, רגולטוריים, או אפילו צעדים שמטרתם לחזק את האמון בכלכלה המקומית – במקום להשאיר את כל המשקל על כתפיה של הריבית?
הרי ברור שהמשק הישראלי ימשיך להיות מושפע עמוקות מהחלטות הפד, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים להסתפק בתפקיד של נוסע במושב האחורי.
הריבית לא איבדה את כוחה – אבל היא איבדה את החופש. הציבור הישראלי מגלה שוב ושוב שהחיים שלו מושפעים לא רק מהחלטות בירושלים, אלא גם מהחלטות בוושינגטון. זה לא הופך את הריבית לבלתי רלוונטית – אלא לחשובה מאי פעם. דווקא משום שהיא הפכה לכלי מוגבל.
ואולי אם בנק ישראל היה אוזר אומץ "יוצא מהקופסא" ומקבל החלטות מוניטריות מבלי להמתין ליו"ר הפד, אולי אז היה רואה שהחלטה זו לא תשפיע באופן דרמטי על שע"ח של הדולר/שקל ואולי אף לא תשפיע כלל.
כותבת טור הדעה היא ורד יצחקי, פרשנית ערוץ 10.
