בתאריך ה-29 לחודש תתפרסם החלטת הריבית הבאה בישראל. 12 ימים קודם לכן תתפרסם החלטת הריבית של הפד. בבנק ישראל טוענים שההחלטות כאן מתקבלות באופן עצמאי, ללא תלות בהחלטות בריבית בארה"ב. נראה שהפעם נוכל לבחון את הטענה.
בארה"ב גוברים הסיכויים שהריבית תרד סוף-סוף, למרות שלפד יש סיבות אובייקטיביות טובות יותר להותיר את הריבית ברמתה הגבוהה. בישראל החריגה מטווח היעד מינורית בהשוואה לחריגה בארה"ב, שם היא עומדת על כ-20% – 0.4 נק' האחוז מהיעד של 2%. האם ייתכן שבארה"ב הריבית תורד ובארץ לא?
שאלה מעניינת לא פחות היא האם הריבית בארה"ב תורד כתוצאה מהלחץ של הממשל, או שמא מהלחץ של השוק ואולי מההחלטה המקצועית של הפד? גם בישראל הממשלה יודעת להפעיל לחצים על בנק ישראל להורדת הריבית, אם כי דווקא בעניין הזה ישראל מנומסת יותר מארה"ב.
שם מדובר בחיפוש אישי, שלא לומר צייד של המושלים והנהלת הפד, מול איום לא לגמרי מובן של שר האוצר סמוטריץ', לפיו אם בנק ישראל לא יוריד את הריבית האוצר יוריד מיסים.
הבנתם את האיום? בנקים מרכזיים מעדיפים שהממשלה תממן את הוצאותיה במיסים ולא בגירעונות והלוואות. ממשלות, לעומת זאת, תמיד יעדיפו לממן הוצאות בחוב שעובר לממשלה הבאה, במקום במיסים שפוגעים בהן תדמיתית ומאיימים עליהם אלקטורלית.
אז מה אומר האוצר? אם לא תורידו ריבית אנחנו נפעל באופן לא אחראי וניתן לכם עילה אמיתית להותיר את הריבית גבוהה. הריבית הגבוהה מגדילה את החוב, אז האוצר אומר: רוצים להגדיל אותה? אז קדימה, בואו נעשה זאת יחד?
מיותר לציין שגם בארה"ב וגם בישראל לא מספיק מתאמצים להוריד את הוצאות הממשלה, שזהו כמובן הפתרון הכלכלי הרצוי. הממשלה כאן לא ניצלה את ההזדמנות לתכנן ולהחיל תוכנית חירום כלכלית – משהו רדיקלי שבמלא חייבים לעשות.
משהו שיביא לסגירת משרדי הממשלה המיותרים, לקיצוץ במגזר הציבורי, בהתייעלות אמיתית. תוכנית כזו צריכה להיות בממשלה ובשלטון המקומי, בעיקר קיצוץ של מספר הרשויות שיאפשר קיצוץ משמעותי בנטל הבירוקרטיה והמיסוי של עסקים קטנים ובייעול רישוי הבנייה.
גם בארה"ב המסור שהניף אילון מאסק לצד טראמפ כמעט לא זכה לחתוך דבר. מסור סרק שהביא לקיצוצים סימבוליים ומינוריים. ההוצאה הציבורית הפדרלית של ארה"ב עומדת על רבע מהתמ"ג שלה, זאת מלבד ההוצאה של המדינות, שיחד מסתכמים בלפחות 40% מהתמ"ג. לא בדיוק מדינה חופשית.
כל התופעות הללו מדאיגות מאוד ולא רק מהבחינה הכלכלית. כל תיאוריית האיזונים והבלמים פושטת רגל למול עינינו. המתח בין ממשלות לבנקים מרכזיים הוא מתח בנוי.
הבנקים המרכזיים זכו לעצמאותם במסגרת ההבנה שהאינטרסים המנוגדים שלהם יובילו לשביל הזהב, אבל מאז הקורונה נראה שהשביל הזה מתפתל באכזריות והזוכה הגדול ממנו הוא הזהב. המתכת היקרה הזו, כמו הקריפטו היא מפלט של משקיעים בעולם מהאימפריות הכלכליות המסורתיות שמאבדות גובה.
בארה"ב מדברים על האתגרים האלה כמקומיים, כמו אצלנו וכמו באירופה. במצב הזה סין נראית כמדינה הנורמלית, בה הבנק המרכזי פועל בהרמוניה עם הממשלה. מן הסתם מכיוון שהוא לא סוברני – ברור לנו שזה לא הפתרון, כי משקיעים לא יכולים לקנות את ההרמוניה הזו. אבל גם החלופה המערבית, הדמוקרטית נראית רע.
העובדה שמדינות המערב לא מצליחות להביא מספיק מועמדים ראויים לתפקידי הממשל היא סימפטום נוסף לאתגר הגדול של הדמוקרטיה בעידן הטכנולוגי החדש.
הנהגת חברות הענק, שההכנסות שלהן מתחרות בתמ"ג של מדינות, מספקות חלופה הרבה יותר מפתה מבחינת יכולת ההשפעה שלהן וכמובן יכולת התגמול והאתגר המנהיגותי. על האיום הזה דיבר מרקס במניפסט הקומוניסטי והוא בהחלט מאיים עלינו גם 173 שנים אחרי שהוא פורסם.
