ביום ראשון שעבר התקיים טקס הגראמי. מדובר בטקס יוקרתי לעולם המוזיקה, המכונה האוסקר של תעשיית המוזיקה, המוענק על ידי גוף מקצועי של יוצרים, מפיקים, טכנאים ואנשי תעשייה.
ברבות השנים הקטגוריות הורחבו גם להקלטות של ספרי אודיו ולכן הפעם השתתפה בטקס גם שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, קטנג'י בראון ג'קסון, כמועמדת על ספר אודיו שהוציאה לאור. אלא שגם הטקס הזה הפך הפעם לעצרת פוליטית, הפעם נגד רשות ההגירה, ICE.
הזמרת בילי אייליש נשאה נאום זכייה בו היא קראה במילים שלא ראויות לציטוט נגד רשות ההגירה, לקול תשואות הקהל. המצלמות תפסו גם את השופטת ג'קסון כמי שקמה על רגליה ומחאה כפיים יחד עם ההמון. מדובר בשופטת מכהנת בבית המשפט העליון, החוגגת בפומבי קריאות לפרק סוכנות אכיפת חוק פדרלית. כאן המקום להבהיר, כי ICE אוכפת את חוקי ההגירה הפדרלים שג'קסון אמורה לאכוף.
לכאורה, בארה"ב יש לג'קסון לגיטימציה כלשהי לנקוט בעמדה פוליטית, מכיוון שבניגוד לשיטה הישראלית, היא נבחרת ציבור. אולם גם שם מדובר רק לכאורה, מכיוון שאחרי שהיא נבחרת היא נשבעת לשמור ולאכוף את חוקי המדינה. כך שגם שם המקרה הזה מבטא קרע בין הרשויות. נכון שהמתח בין הרשויות הוא מתח מובנה והן אמורות לייצג אינטרסים שונים, אך מחיאות כפיים של שופט עליון לעמדה פוליטית מובהקת, המושמעת באמירות גסות – גם בארה"ב זו חציית גבול.
וזהו לא הגבול הראשון שנחצה בשנים האחרונות בהתנהגות הממלכתית של הרשויות בארה"ב – המבצעת, המחוקקת והשופטת. למה זה מוכר לנו?
מה קורה לאיכות המועמדים לשלטון?
ובכן, לא רק בארה"ב ובישראל מתחולל משבר חסר תקדים המאיים על הדמוקרטיה. המשבר הזה מתבטא במיעוט מועמדים ראויים לראשות המדינות – נשיאות, ראשות ממשלה; בחוסר אמון בבחירות; ביחסים מאתגרים בין מערכות הביטחון לממשלה האחראית עליהן; בסמכויות הרשות השופטת… בארה"ב בטוחים שמדובר במשבר נקודתי סביב יישום החלטות ממשל טראמפ בעניין ההגירה; בישראל ציבור גדול סבור שמדובר במחלקות נקודתיות סביב רפורמות משפטיות וגיוס.
בבריטניה הלחצים החברתיים הובילו לתוכנית ממשלתית ל"גיוון אוכלוסייה" בערים מחוץ ללונדון, שנועדה להביא עוד מוסלמים למקומות שההשתלבות שלהם קשה יותר בגלל האופי הבריטי המסורתי. כצפוי, התוכניות הללו לא עוברות בקלות ומאתגרות את הרשויות. יפן הלכה לבחירות חודשים ספורים אחרי הבחירות הקודמות, על רקע תוכנית הממשלה שם להרחבה פיסקאלית.
אלא שבניגוד לתחושה הייחודית של כל מדינה, כאילו מדובר בבעיות מסוימות מאוד שמאתגרות את הרשויות שלהן והיחסים ביניהן, הרי לא מדובר בצירוף מקרים. הממשלות במדינות הדמוקרטיות פחות יציבות והעיקרון הבסיסי של הפרדת הרשויות עומד באתגרים חריפים מאלה שהכרנו בעשורים האחרונים.
הקונצנזוס סביב פעולות האכיפה מתערער, כמו גם זה של הרשות השופטת שלמעשה לא מוכנה ליישם את מדיניות הרשות המבצעת מבלי להוסיף את עמדתה המוסרית, החברתית והפוליטית. אם נוסיף לכך את מיעוט המועמדים לרשות הממשלה ואת איכותם במדינות השונות, נבין שאכן הדמוקרטיה מתערערת – לא רק בישראל, לא רק בארה"ב – השיטה.
הכוח האנושי הכריע את משאבי הטבע
ההשערה ההגיונית ביותר בעיניי להסברת התופעה היא שכוח הכסף צבר תאוצה ועומד להכריע את כוח השלטון המרכזי. בעולם בו משאבי המדינות הטבעיים היו היקרים ביותר ונשלטו על ידי המדינות, הממשלות היו מוקד הכוח הבלתי מעורער. על לתחילת המילניום שווי התאגידים הגדולים לא השתווה לשווי שדות נפט וגז, למשל. אלא ששני צעירים יהודים, לארי פייג וסרגיי ברין ייסדו את גוגל וב-2004 היא כבר הייתה שווה 24 מיליארד דולר.
6 שנים מאוחר יותר היא הייתה שווה כבר 200 מיליארד דולר וכיום היא שווה 4 טריליון דולר. לשם השוואה – כל מאגרי הגז האדירים של ישראל שווים כמה מאות מיליארדי דולרים – פחות מ-10% מהשווי של גוגל. אנבידיה, אפל, אלפאבית, מיקרוסופט ואמזון – החברות הגדולות בעולם – שוות כ-18 טריליון דולר. הן והבאות בתור אחריהן, הן מוקדי הכוח בעולם החדש והן לא קשורות למשאבי טבע, הן משאב אנושי.
החברות האלה תלויות במדינה באופן רופף יותר מתלות של חברות בעבר. הן פרוסות בין מדינות והן יכולות להעביר מוקדי כוח ממקום למקום. בעלי המניות והמנהלים שלהן נמצאים במוקדי הכוח של העולם החדש. בני גיל הביניים המצוינים בעולם, שמחפשים את מוקדי הכוח, כבר לא מחפשים אותם בפרלמנטים, כי במידה רבה הם כבר לא שם.
אבל לא מדובר רק ברמה הזו. בארה"ב יש כיום כאלף מיליארדרים. בבריטניה ובאירופה חיים עוד 250 מיליארדרים ועוד עשרות חיים ביפן, למשל. לכל אלה יש יותר כוח מאשר לחברי פרלמנט, שבדרך כלל מושפעים מהם במידה רבה. גם ברמה הנמוכה יותר לאזרחי המדינות הדמוקרטיות יש הרבה יותר כוח מכפי שהיה להם בעבר.
ההכנסות שלהם במידה רבה מגוונות יותר מאשר ממקומות עבודה – הם מרוויחים משוקי ההון ומהשקעות ריאליות ואלה הפכו לגלובליות מזמן. המשמעות היא שהאפשרות לשלוט בהם נחלשה. הם יכולים לבחור את המקום בו ישקיעו.
