בחודש שעבר ציינו שנה לכהונת דונלד טראמפ וב-3 בנובמבר הוא יעמוד לבחירות אמצע. הבוחרים יעשו חשבון במה הוא היה להם טוב ובמה הוא הרע את מצבם. החשבון הכלכלי יהיה החשוב ביותר – האם הוא שיפר את מצבה של אמריקה ובאופן ישיר, עד כמה הוא תרם, או גרע, בחשבון האישי של כל בוחר. התחלת הקדנציה שלו נראתה מבטיחה מאוד.
לפי מכון קאטו, תוכנית ה-DOGE הביאה לפיטורים הגדולים ביותר מאז 2014 בקרב העובדים הפדרליים – יותר מ-150 אלף עובדים פוטרו, כ-10% מכוח האדם של הממשל. הבעיה היא שההוצאה הפדרלית ב-2025 גדלה ל-7 טריליון דולר – 300 מיליארד יותר משנה קודמת.
הבעיה שמתגלית היא שכמעט 60% מהתקציב הוא הוצאות חובה של הביטוח הלאומי ותוכנית הבריאות; זאת בנוסף לתשלומי הריבית, כמובן, המסתכמים ב-1.2 טריליון דולרים בשנה – סעיף ההוצאה הפדרלית הגדול ביותר, גדול גם מההוצאה הביטחונית של ארה"ב.
בתקציבי ממשלות בעולם החופשי ישנם קודים עלומים, כמו "תשלומי ריבית נטו", המצביעים על תשלומי ריבית נמוכים יותר, מכיוון שאלו אינם כוללים תשלומי ריבית לביטוח הלאומי ולגמלאים הצבא, למשל. לכן, כדאי להסתכל על הנתון הנכון יותר – "תשלומי ריבית ברוטו". בארה"ב החוב עומד על 38 טריליון דולר, שהם 124% תוצר; בישראל הוא עומד על 1.4 טריליון שקלים, שהם יותר מ-68% תוצר.
זה המקום להזכיר את ההצעה הנדיבה של בנימין נתניהו אחרי בחירות 2013: בניסיונו להקים ממשלה עם מפלגת העבודה, נתניהו הציע לשלי יחימוביץ' את תיק האוצר! ההצעה הזו נראתה תמוהה, אבל תמוה לא פחות הוא שיחימוביץ' סירבה לתיק, שלכאורה יכול היה לשרת את האג'נדה החברתית-כלכלית שלה יותר מכל תיק אחר.
סביר להניח שנתניהו, שמודע היטב להרכב התקציב, שבמהותו אינו שונה בארץ מהתקציב בארה"ב, הבין שכשרת אוצר יחימוביץ' לא תוכל לחולל מהפכות באוצר, שמרבית הוצאותיו הן "הוצאות אוטומטיות".
כל שר אוצר חייב לשלם את הוצאות הריבית, את הוצאות הביטוח הלאומי ומערכת הביטחון, את התחייבויות כוח האדם והפנסיות – כל אלה מהווים את עיקר התקציב. רק מיליארדים בודדים יכולים לזלוג לטובת בוחריו של שר האוצר, בישראל בעיקר בדמות "כספים ייחודיים" למיניהם. רפורמות מבניות, מהותיות יותר, במילא נדרשים לאישור הממשלה והכנסת.
המצב אינו שונה גם במדינות נוספות בעולם, שגם הן חייבות כספים בהיקף שלא יכול להיות מוכרע במגרש הכלכלי בלבד. למעשה, העולם המערבי נמצא בדרך ללא מוצא מבחינה כלכלית טהורה. כל המדינות מתנהלות באופן דומה – הן ניגשות לתקציב על בסיס התקציב הקודם, הן מחויבות לתשלומי ריבית גבוהים מאוד והחופש הכלכלי שלהן לקבל החלטות שיעשו רפורמות מהותיות בצד ההוצאות – מוגבלות מאוד.
אפילו שינויים בתשלומים להונאות הביטוח הלאומי ומס הבריאות, כפי שטראמפ ניסה לעשות נחלו כישלון. שר האוצר סקוט בסנט הצהיר שניטורי הממשל העלו שכמעט 600 מיליארד דולר, שהם 10% מתשלומי הרווחה הללו, משולמים לאזרחים שמרמים את הרשויות. אך כשהממשל ניסה לשנות את המצב ולמצוא את הרמאים, ביהמ"ש הטיל וטו על הפעולות הללו, כפי שהוא עושה בענייני הגירה.
בארה"ב, יותר מ-80% מהגידול בהוצאה, הצפוי בעשור הקרוב, מגיע מהביטוח הלאומי, מהתוכניות הפדרליות שאושרו בעבר ומהריבית על החוב. אז כיצד טראמפ בארה"ב ונתניהו בארץ יכולים להפוך את הקערה על פיה ולצמצם את יחס החוב-תוצר? ובכן, כפי שראינו אחרי משבר הקורונה, צמצום החוב יכול להתרחש בעיקר מצד הגדלת התוצר. לכן, טראמפ מנסה לחולל מהפכות עולמיות, כמו רפורמות מכסים ושינוי מאזן כוחות בעולם.
עד כה המהלכים הללו לא היטו את הכף באופן ברור. גם נתניהו מנסה לעשות זאת באמצעות טיפול באיומים הביטחוניים על ישראל – שבכך הוא נדרש לטפל לא רק מהסיבה הזו כמובן, אבל העניין הזה עשוי להתברר גם כפתרון כלכלי ובינתיים נראה שהכיוון הוא חיובי, אם כי גם הוא עדין לא הוכרע באופן ברור.
