בשנת 1988 יצא ספרו של ז'וזף טיינטר, "קריסתן של חברות מורכבות" (The Collapse of Complex Societies) בהוצאת קיימבריג', בו הוא סוקר חברות גדולות בעולם – מהאימפריה הרומית ותרבות המאיה ועד ימינו. הממצא המרכזי של טיינטר, המדכא משהו, הוא ש"חברות מורכבות" בונות מערכת שלטונית רב-שכבתית במטרה לתת מענה לבעיות היומיום ואכן פותרות בעיות.
אלא שהמנגנונים שהן בונות מוצאים צורך מתמיד להתרחב לפתרון בעיות נוספות, אלא ככל שהן מוסיפות כוח אדם התועלת השולית של העובדים פוחתת, עד שהמנגנון הופך להיות יקר מדי וכבד מדי על האזרחים. בסופו של דבר מנגנון השלטון הוא זה שמביא לקריסה של עצמו, ולמעשה של המדינה כולה.
הרעיון הזה אינו חדש כמובן. כתב עליו טוקוויל ("עריצות רכה") במאה ה-19; הרברט ספנסר, לודוויג פון מייסיס ועוד… וכמובן שאת כולם הקדים הטקסט המופתי בשמואל א' (פרק ח') – משפט המלך: "זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם…". בסוף: "וזעקתם ביום ההוא מפני מלככם". במילים אחרות, שמואל מכיר בצורך ומסכים לדרישת העם למלך, אך מזהיר מראש שהמלך יצטרך את הטובים שבבני ובנות העם ואת המשאבים היקרים ביותר, עד שהעם כבר יזעק ויתלונן על המחיר שהוא משלם בגין המלוכה הזו.
אלא שטיינטר הוא לא הוגה דעות, הוא חוקר, שניתח מצבים היסטוריים רחוקים יותר וקרובים יותר ומצא עדויות אמפיריות לכך שאף חברה, מבין אלה שבדק, לא הצליחה לעצור את המערכת השלטונית מלגדול לממדים שיסכנו את קיומה ואף יביאו לקריסה.
בסקר שפרסם לאחרונה מכון גאלופ, בו אזרחי ארה"ב התבקשו לבחור מהי לדעתם הבעיה הגדולה ביותר של ארה"ב, לראשונה 29% מהאמריקאים קבעו שהבעיה היא הממשל עצמו. יותר מאינפלציה, כלכלה בכלל והגירה. זו לא הצבעה פוליטית על אי שביעות הרצון מממשל טראמפ, מכיוון שמדובר בממצא חוצי מפלגות. האמריקאים מרגישים שהם לא מקבלים תמורה מספקת למסים הגבוהים הנגבים מהם. והם בהחלט צודקים.
ההוצאה הציבורית בארה"ב זינקה ב-60% ב-6 שנים – מ-4.4 טריליון דולר ב-2019 ל-7 טריליון ב-2025! באותה תקופה היקף החוב של ארה"ב תפח מ-27.5 טריליון דולר ל-36 טריליון. במילים אחרות, מרבית החוב נבע מגידול בהוצאות הממשל – הרבה מעבר לגידול בהכנסות המדינה.
נורטקוט פרקינסון ("חוקי פרקינסון") הראה שבין 1914 ל-1928 מספר העובדים במשרד הצי הבריטי גדל בכ-78%, למרות שמספר הספינות דווקא ירד לאחר מלחמת העולם הראשונה — המחשה לכך שהבירוקרטיה יכולה לגדול גם כאשר הארגון עצמו מצטמצם. אך קל עוד יותר לראות את פרדוקס היעילות של עידן המחשוב: כל המנגנונים הממשלתיים המשיכו לגדול מדי שנה ב-30 השנים האחרונות, למרות כלי הניהול הממוחשב המדהימים שהתפתחו בעשורים האחרונים.
תחשבו על זה: בשנת 1995 אזרחים היו צריכים לגשת למשרדי הממשלה, או הרשות המקומית, כדי לקבל שירות להוצאת רישיון נהיגה, תשלום אגרות וקבלת שירותים. לשם כך נדרשו רבבות פקידים, שעבודתם נחסכה בזכות יכולות תשלום באינטרנט. עיבוד הנתונים נעשה באופן ידני והאינטגרציה בין משרדי הממשלה השונים הייתה כמעט בלתי אפשרית באופן אוטומטי. הסקטור הפרטי בארה"ב זינק בפריון לעובד בזכות מהפכת המחשוב מ-80%, אך השירות הציבורי במעצמה הגדולה בעולם לא הצטמצם בזכות הקדמה – נהפוך הוא, הוא תפח ב-30% בשני העשורים האחרונים.
האם המשבר ינוצל כהזדמנות?
האזרחים בארה"ב, הנחשבים מצטיינים בעולם באוריינות פיננסית, רואים את הנתונים ורואים גם שרשת מהגרים גונבת מהממשל כ-600 מיליארד דולר בשנה. בקליפורניה 100 מיליארד דולר בשנה מוקצים לגיוון תעסוקתי בממשל. בלוס אנג'לס המשיכו לחלק דוחות נושאי קנסות לאזרחים שהרכוש שלהם עלה באש בשריפה הגדולה – על גזם שרוף שלא פונה, על רכוש שלא פונה לפי חוק וכדומה.
בבולטימור הקצו 1.7 מיליארד דולר לבניית גשר פרנסיס סקוט שקרס ב-2024 והבטיחו לבנות אותו עד 2028. בינתיים עדכנו את התקציב ל-5.2 מיליארד ותאריך היעד לסיום הבנייה נדחה ל-2030. זוהי אגב תמונת המראה של בניית התשתיות בארה"ב. האזרחים רואים את פשיטת הרגל המתקרבת של הביטוח הלאומי בארה"ב ומבינים שהם בבעיה גדולה.
יש עדיין רבים בארה"ב שמאמינים שאם יגדילו את גביית המיסים הם יצמצמו את הבעיה, אך בקצב הגידול בהוצאות הממשל גידול בגביית מיסים עלול להשיג בדיוק ההפך – בריחה של יחידים וחברות, פגיעה בצמיחה ולכן גידול ביחס החוב-תוצר.
המשבר הבלתי נמנע שהולך ומתקרב בארה"ב יכול להיות הזדמנות, אם הוא יוביל לשידוד מערכות, לקיצוץ שטראמפ הבטיח ברגולציה, במנגנונים הפדרליים ובמדינות. אלא שהניתוח ההיסטורי של טיינטר לא מבשר טובות. מתברר שגם בשעות משבר מנגנונים ממשלתיים מגינים על עצמם בחירוף נפש מפני קיצוצים.
