ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית המודרנית, מאדם סמית' ועד ימינו, מדגישה אמת בסיסית אחת: שגשוג של מדינה נשען על חוסן המוסדות שלה. אחד המוסדות החשובים ביותר בימינו בהקשר זה הוא הבנק המרכזי, ששמירה על עצמאותו נחשבת לעמוד תווך של היציבות המקרו-כלכלית.
יחד עם זאת, לא קשה להבחין כי אנו חיים בעידן שבו היחסים המתוחים בין הדרג הפוליטי לבנקים המרכזיים נמצאים תחת זכוכית מגדלת. המתיחות הזו נוכחת היטב בחיכוכים הגלויים בין הממשלה לבין נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, סביב גובה הריבית, והיא קיימת בעוצמה רבה יותר במאבקו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ביו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאוול.
מחקר חדש של קרן המטבע הבינלאומית תחת הכותרת "ההשלכות המקרו-כלכליות של חתירה תחת עצמאות הבנקים המרכזיים: ראיות מחילופי נגידים" בודק האם שחיקת התהליך המוסדי באמת מובילה לזעזועים בכיס של כולנו.
הקשר בין לחץ פוליטי לדינמיקת האינפלציה
המחקר ניתח 132 מקרים של חילופי נגידים ב-28 מדינות בין השנים 2000 ל-2024. החוקרים סיווגו את המעברים לשתי קטגוריות: חילופים שנעשו כחלק מהליך מוסדי תקין, ומעברים ממניעים פוליטיים, כמו הדחה מוקדמת או מינוי מקורב. הממצאים המדידים מצביעים על כך שמיד לאחר הכרזה על מינוי שנתפס כפוליטי, נרשמת ירידה בריבית הנומינלית והריאלית לטווח קצר, מה שמוביל להאצה זמנית וקצרת מועד בצמיחת התוצר.
אולם, ה-"מתנה" הזו של צמיחה מהירה מגיעה עם תג מחיר כבד. השוק אינו מעניש רק על זהות הנגיד, אלא על עצם הפגיעה בתהליך המוסדי. גם אם הממשלה ממנה איש מקצוע בעל השקפה "אורתודוכסית", כזו המשקפת את התפיסות המקובלות בעולם המדיניות המוניטרית, העובדה שהחלפת הנגיד נתפסה כפוליטית סודקת את אמינות הבנק.
המשקיעים מזהים בכך איתות שהבנק המרכזי הפך לחדיר יותר לרצון הפוליטי לייצר צמיחה זמנית באמצעות כסף זול, ומעדכנים את תחזיות האינפלציה שלהם כלפי מעלה. המחקר מוכיח כי הנגידים שמונו פוליטית אכן מפגינים רגישות נמוכה יותר לעליית האינפלציה בפועל – בכ-0.24 נקודות אחוז פחות בהשוואה לנגידים מקצועיים.
פער עמוק בין הכלכלות: איפה המוסדות חזקים יותר?
המחקר חושף הבדלים דרמטיים בין סוגי הכלכלות. בכלכלות מפותחות כמו ארה"ב, בריטניה או גוש האירו, מינויים פוליטיים הם אירוע נדיר המהווה כ-13% בלבד מהמקרים. לעומת זאת, בשווקים המתעוררים מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר, שם כמעט מחצית (48%) מחילופי הנגידים סווגו כפוליטיים.
במדינות שבהן המינויים הפוליטיים הפכו לשיטה, ציפיות האינפלציה לטווח ארוך חורגות מהיעדים בשיעור ניכר, לעיתים ביותר מ-2% מעל היעד הרשמי. הנתונים הללו מאששים את התפיסה שמוסדות חלשים מתקשים לשמור על יציבות מחירים.
החוקרים זיהו כי מינויים פוליטיים מובילים לעיתים קרובות להצבת נגידים בעלי רקע פחות טכנוקרטי – למשל, רק ל-34% מהנגידים הפוליטיים יש תואר דוקטור, לעומת 60% בקרב הנגידים המקצועיים – מה שמחליש עוד יותר את האמינות המקצועית של הבנק.
הצד השני של המטבע
לצד המסקנות המעניינות של המחקר, ראוי להצביע גם על סימני שאלה מקצועיים העולים ממנו, בעיקר סביב הקושי להגדיר מהו מינוי פוליטי באופן אובייקטיבי. החוקרים הסתמכו על ניתוח כתבות חדשותיות ופרשנויות בתקשורת הכלכלית כדי לקבוע את המניע להחלפת הנגיד – הליך שנתון בהכרח לפרשנות סובייקטיבית. מה שפרשן כלכלי זר מכתיר כ-"הדחה פוליטית", עשוי להיות במבחן המציאות המקומית ביקורת עניינית על נגיד שנכשל בתפקידו או פעל באופן שלא הולם את צרכי המשק.
בעיה נוספת היא שאלת הסיבתיות: האם המינוי הפוליטי הוא שחולל את האינפלציה, או שמא משבר כלכלי עמוק ואינפלציה דוהרת הם אלו שדחקו את הממשלה להחליף את הנהגת הבנק במישהו שישתף עמה פעולה? למרות הניסיונות של החוקרים לבודד משתנים ולהשתמש במודלים סטטיסטיים מתקדמים, המציאות המקרו-כלכלית סבוכה מדי מכדי לקבוע בוודאות מוחלטת מהו הגורם ומהו התוצאה.
השורה התחתונה
המחקר של קרן המטבע מנסה להוכיח כי פוליטיזציה של מוסדות כלכליים היא משחק סכום אפס. גם אם לחץ ממשלתי מצליח לייצר זינוק זמני בצמיחה, המחיר הוא כמעט תמיד איבוד אמינות ועלייה באינפלציה שיוצאת משליטה. עם זאת, כל עוד הגדרת ה-"פוליטי" נשארת במידה לא מבוטלת בעיני המתבונן, הוויכוח על הגבול הדק שבין ביקורת לגיטימית לפגיעה בעצמאות המוסדית – יימשך.
תנו לי לנחש.
כותב ה-"מאמר" הינו אנטי ביבי.
פוליטיקה והסתה במסווה של מקצועיות.