ישנם אנשים שהביוגרפיה האישית שלהם שזורה לבלי הפרד בביוגרפיה של מדינה שלמה. חיים יבין לא היה רק קריין, עיתונאי או מגיש חדשות. הוא היה פניה של הטלוויזיה הישראלית במשך עשרות שנים. עבור מיליוני ישראלים, הוא היה הקול שליווה את הרגעים הדרמטיים, המרגשים והמכוננים ביותר בתולדות המדינה.
עם פטירתו נחתם פרק מפואר בהיסטוריה של התקשורת הישראלית. לא רק משום שאיבדנו איש תקשורת מהשורה הראשונה, אלא משום שהסתיים עידן שלם. עידן שבו מהדורת החדשות הייתה כמעט טקס לאומי, ועיתונאי היה בראש ובראשונה שליח ציבור.
הקול שעיצב את הזיכרון הקולקטיבי
במשך עשרות שנים, מדי ערב בשעה שמונה, עצרה המדינה את נשימתה. משפחות שלמות התכנסו מול מקלט הטלוויזיה כדי לצפות במהדורת "מבט", ומיד לאחר אות הפתיחה הופיעו פניו המוכרות של חיים יבין. רגועות, סמכותיות ומעוררות אמון.
היה משהו בטון הדיבור שלו, שקול, מדוד ונקי מגינונים ומעודף דרמה, שהעניק תחושת יציבות גם בימים הסוערים ביותר. במלחמות, במשברים, בפיגועים, במערכות בחירות וברגעי שמחה לאומיים, הציבור ידע שאם חיים יבין מקריא את החדשות, הן יימסרו באחריות, באיפוק ובדיוק.
הוא לא ניסה להיות הכוכב של הסיפור. הוא נתן לעובדות לדבר בעד עצמן. דווקא הצניעות הזאת, שהיום כמעט ואינה קיימת במסכי הטלוויזיה, היא שהפכה אותו לדמות כה אהובה וכה מוערכת.
"גבירותיי ורבותיי, מהפך"
שלוש מילים בלבד, שנאמרו בליל הבחירות בשנת 1977, הספיקו כדי להבטיח את מקומו לנצח בפנתיאון הישראלי. לא היה זה רק דיווח חדשותי, אלא רגע שבו עיתונאי הצליח לתמצת את גודל השינוי ההיסטורי במשפט אחד, שנחרט בזיכרון הלאומי והפך לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של מדינת ישראל.
הרבה מעבר לכיסא המגיש
אולם חיים יבין היה הרבה יותר ממגיש חדשות. הוא היה עיתונאי בכל רמ"ח איבריו, יוצר דוקומנטרי אמיץ ואיש תקשורת שהותיר חותם עמוק על השידור הציבורי בישראל.
סדרות התעודה שהוביל, ובראשן "ארץ המתנחלים", הוכיחו כי מאחורי הקריין הממלכתי ניצב עיתונאי סקרן ואמיץ, שלא חשש לעסוק בסוגיות הנפיצות והמורכבות ביותר של החברה הישראלית. הוא בחר לשאול שאלות קשות גם כאשר ידע שהתשובות יעוררו מחלוקת. מבחינתו, זו הייתה שליחותו של עיתונאי.
בתקופה שבה הטלוויזיה הייתה המדורה הלאומית, יבין סימל את האתיקה העיתונאית במיטבה. הקפדה על דיוק, בדיקת עובדות, יחס מכבד לכל אדם והפרדה ברורה בין דיווח לבין דעה. הוא מעולם לא הרים את קולו כדי לייצר דרמה, ומעולם לא חיפש כותרות זולות. האמינות הייתה סימן ההיכר שלו, והיא זו שבנתה את האמון העצום שרחש לו הציבור במשך עשרות שנים.
סופו של עידן
התקשורת של ימינו שונה לחלוטין מזו שחיים יבין הכיר. היא מהירה יותר, תחרותית יותר ורועשת הרבה יותר. המרדף אחר כותרות, צפיות ותגובות ברשתות החברתיות הפך לעיתים לחשוב יותר מהעובדות עצמן. דווקא משום כך, דמותו של יבין מזכירה עד כמה חשובים איפוק, אחריות ומקצועיות.
הוא הוכיח שעיתונאי אינו חייב להיות הפרשן הראשי של כל אירוע, ואינו חייב להפוך את עצמו לסיפור. די לו שיספר את הסיפור של המציאות ביושר, בדיוק ובענווה. זו הייתה גדולתו, וזו גם הסיבה שבמשך עשרות שנים הציבור האמין לו.
עם לכתו אנחנו נפרדים לא רק מאדם, אלא מתקופה שלמה. מתקופה שבה קול אחד הצליח לאחד מדינה שלמה סביב מסך אחד, ושבה החדשות נתפסו כשירות ציבורי ולא כמוצר בידורי.
חיים יבין מותיר אחריו מורשת עיתונאית מפוארת. הוא היה מורה דרך לדורות של עיתונאים, סמל למקצוענות ולממלכתיות, ואחת הדמויות המשפיעות ביותר שעיצבו את פני התקשורת בישראל מאז הקמתה. גם שנים לאחר שירד מהמסך, קולו ימשיך להדהד בזיכרון הלאומי, כתזכורת לימים שבהם המילה הייתה חשובה יותר מהרעש.
יהי זכרו ברוך.
