משחקי המונדיאל נמשכו לאורך 39 ימים ב-11 ערים מארחות בארה"ב מתוך 16 ערים בסך הכל בצפון אמריקה. ניתוח הדינמיקה הכלכלית נעשה בשלושה טווחים שונים.
שלב ההכנות וההשקעות בתשתית: ההשפעה על התוצר המקומי הגולמי (GDP) החלה עוד בשלב ההכנות דרך השקעות ישירות של מאות מיליוני דולרים בכל עיר מארחת.
שדרוג האצטדיונים ופיתוח צירי התחבורה יצרו מקומות עבודה, חלקם זמניים וחלקם קבועים, כאשר סך התרומה הכלכלית המצטברת למשק האמריקאי בשלב זה נאמד בלמעלה מ-5 מיליארד דולר.
הערים המארחות חוו גידול ממוצע של 10% עד 15% בפעילות הבנייה והטכנולוגיה המקומית.
בזמן המשחקים: במהלך ימי הטורניר, שבהם נערכו 78 משחקים על אדמת ארה"ב מתוך 104 משחקים בטורניר כולו, נרשם גידול בביקושים. מיליוני תיירים הזניקו את שיעורי התפוסה בבתי המלון לרמות של 90% עד 95%.
בטווח הארוך: התשתיות שפותחו צפויות להניב חיסכון תפעולי של עשרות מיליוני דולרים בשנה עבור המטרופולינים המארחים בעשורים הבאים.
המיתוג הגלובלי שקיבלו הערים צפוי להביא לעלייה קבועה של 2% עד 4% בהיקף התיירות הנכנסת בשנים הבאות, לצד צפי לגידול של כ-20% בהשקעות פרטיות בליגות המקצועניות בארה"ב עד סוף העשור.
המונדיאל לא תמיד להצלחה כלכלית מתמשכת: מבט היסטורי מראה כי ההשפעה המאקרו-כלכלית של אירוח המונדיאל אינה אחידה, ובמדינות רבות הטורניר לא תורגם להצלחה ארוכת טווח.
בעוד שארה"ב נשענת על תשתיות ואצטדיוני ענק קיימים של ליגת ה-NFL, מדינות מארחות בעבר נאלצו להשקיע מיליארדי דולרים בבניית מתקנים מאפס, מה שהוביל לחובות כבדים וליצירת אצטדיוני ענק יקרים שנותרו ללא שימוש מסחרי יעיל לאחר הטורניר.
דרום אפריקה כדוגמה למקרה שבו המונדיאל לא תרם תרומה חיובית ממשוכת כלכלה המקומית: דרום אפריקה (2010) השקיעה כ-4.3 מיליארד דולר בהכנות, כולל בנייה ושדרוג של 10 אצטדיונים.
לאחר סיום המשחקים, עלויות התחזוקה השנתיות הגיעו לעשרות מיליוני דולרים, כאשר רובם נותרו ריקים רוב ימות השנה וההכנסות כיסו רק חלק קטן מההשקעה הציבורית.
ברזיל – האצטדיון נהפך לחניון: בברזיל (2014), עלות אירוח המשחקים טיפסה מעבר ל-15 מיליארד דולר והאפקט הכלכלי ארוך הטווח היה שלילי ברובו; אצטדיון "מאנה גארינצ'ה" בברזיליה, שעלות בנייתו עלתה על 550 מיליון דולר, משמש כיום בעיקר כמגרש חנייה לאוטובוסים.
קאטר, בקושי BREAKEVEN: בקאטר (2022), הטורניר גרר עלויות השקעה המוערכות בכ-220 מיליארד דולר. במונחים של תשואה על ההשקעה, הטורניר לא הניב רווח ישיר וההכנסות הצרכניות והתיירותיות היוו אחוז נמוך ביחס לעלות ההקמה.
מונידיאל 2026 מסתמנת כהצלחה כלכלית גדולה לארה"ב: ההבדל בין מקרים אלו לבין המקרה האמריקאי מדגיש את החשיבות של יעילות תפעולית וניצול תשתיות קיימות.
כאשר מדינה נאלצת לממן פרויקטים גדולים באמצעות חוב ציבורי, הנטל הפיסקלי שלאחר המשחקים עלול לקזז את הגידול הצרכני לטווח הקצר שנרשם בעת הטורניר.
רשות המיסים של ארה"ב "עושה קופה": ערוץ משמעותי נוסף של זרימת הון הוא מערכת המיסוי הפדלרית והמקומית. פיפ"א הקצתה סכום כולל של 655 מיליון דולר כקופת פרסים לנבחרות המשתתפות.
הנבחרת שתזכה במקום הראשון תקבל 50 מיליון דולר. כלל ההכנסות הללו, לצד חוזי חסויות, תמלוגים והופעות בתשלום המבוצעים על אדמת ארה"ב, כפופים למיסוי של רשות המסים האמריקאית (IRS).
בנוסף, 6 מתוך 9 המדינות המארחות בארה"ב מטילות מס מקומי, "מס ספורטאים" (Jock Tax) ישיר על שחקנים ואנשי צוות, מה שמייצר הכנסות פיסקליות ברמת המדינה והרשות המקומית, בטורניר שרמת מורכבות המס שלו רבה.
