למרות הרטוריקה התקיפה שממשיכה ללוות את הצהרותיה הפומביות של סין, המהלך האחרון של בייג'ינג — פתיחה מחודשת של ערוץ מגעים ישיר עם ממשל טראמפ — משקף שינוי עמוק במדיניות החוץ של המדינה, והוא נובע לא ממניעים אידיאולוגיים אלא מתוך אילוץ כלכלי מובהק. מדובר בצעד אסטרטגי מחושב, אך גם בתגובה למציאות פנימית שמאתגרת את יציבותה של הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. שבועות ספורים לאחר הטלת סבב חדש של מכסים אמריקאיים, ולאחר רצף של מסרים פומביים שדחו כל התפשרות, בחרה סין לשלוח את סגן ראש הממשלה, הו ליפנג, לשיחות בז'נבה — מהלך שלא ניתן לפרש אלא כהכרה בכך שהתמודדות חזיתית ממושכת מול ארצות הברית איננה בת-קיימא.
בתוך מערך קבלת ההחלטות הסיני הצטברו במהלך אפריל נתונים מדאיגים, שהבהירו למקבלי ההחלטות את עומק הפגיעה הכלכלית שנגרמת כתוצאה מהחרפת מלחמת הסחר. נתונים פנימיים ממחוזות תעשייתיים בדרום המדינה הצביעו על ירידה חדה בייצוא, סגירת קווי ייצור, קיצוצים בכוח אדם ואף פיטורים רחבי היקף בענפי הרהיטים, הצעצועים, הביגוד והטקסטיל — תחומים אשר במשך עשורים היו עמודי תווך של הכלכלה הסינית. ההשפעה המיידית על מפעלים קטנים ובינוניים החריפה לנוכח הקושי במציאת שווקים חלופיים, כאשר המדינות המתפתחות, אליהן כיוונה סין מאמצי סחר בשנים האחרונות, אינן מציעות ביקושים דומים לאלו של השוק האמריקאי.
מאז הטלת סבב המכסים האמריקני באפריל, חלה ירידה של מעל 9% ביצוא הסיני לארצות הברית, לפי נתוני המכס הסיני למחצית הראשונה של 2025. המוצרים העיקריים שנפגעו כוללים רכיבי אלקטרוניקה, טכנולוגיה תעשייתית, ציוד תקשורת וחומרי גלם.
מאז אפריל 2024 חלה ירידה בקצב הצמיחה של הייצור התעשייתי בסין, שעמד ביוני 2025 על 3.4% בלבד לעומת 5.7% בשנה הקודמת. מדד מנהלי הרכש (PMI) ירד ל־48.1, מתחת לרף 50 המצביע על התכווצות בפעילות הכלכלית. שער היואן נחלש מ־6.92 ל־7.48 יואן לדולר במהלך השנה, והעיד על ירידה בביקוש למטבע המקומי ועל התחזקות הלחץ הכלכלי מבית ומחוץ.
ממשלת סין ניסתה לצמצם את הפגיעה הכפולה שנגרמה מהעימות עם ארצות הברית. מצד אחד, היא ביקשה להבטיח שהמפעלים הסיניים בתחומים כמו שבבים, רפואה ותעופה — שתלויים ברכיבים מתוצרת אמריקנית — יוכלו להמשיך לפעול ללא הפרעה, ולכן החריגה חלק מהייבוא האמריקני ממכסים.
כבר מסוף 2024 נקטה ממשלת סין שורה של צעדים כלכליים שנועדו להקל על יצואנים מקומיים שנפגעו מהירידה בביקוש למוצרים סיניים בשווקים המרכזיים, ובמיוחד בארצות הברית. לאחר שמחירי מוצרים סיניים עלו בעקבות מדיניות המכסים האמריקנית, ונרשמה ירידה בהזמנות מצד לקוחות אמריקניים, העניקה הממשלה הקלות מס, תמריצים ליצוא לשווקים חלופיים ותמיכה בהוצאות לוגיסטיות. בנוסף, חברות רבות קיבלו גישה לאשראי מועדף דרך בנקים ממשלתיים, כדי לסייע להן להתמודד עם לחצים תזרימיים ולשמר את הפעילות העסקית. מטרת המהלכים הייתה לייצב את הסקטור היצואני ולמנוע אובדן תעסוקה נרחב בענפים רגישים.
במקביל לפגיעה הכלכלית הישירה, זיהתה סין תהליך מדאיג נוסף: שותפות מסחר אסיאתיות מסורתיות כגון וייטנאם, הודו ויפן החלו לקדם שיח ישיר עם ממשל טראמפ לצורך הסכמי סחר פרטניים — תהליך שהציב את סין מחוץ למעגל המשפיע. ההבנה כי בידוד ממערך השפעה כלכלי בינלאומי מתגבש לא רק תרחיק אותה מעמדות מפתח, אלא אף תכרסם במעמדה האסטרטגי, הייתה בין הגורמים המרכזיים לדחיפת בייג'ינג לפתוח מחדש את ערוצי התקשורת עם וושינגטון.
המהלך הדיפלומטי שגובש כלל תחילה שיחות לא פורמליות בפורומים כלכליים בינלאומיים, שנערכו בשולי מפגשים של קרן המטבע והבנק העולמי. שיחות אלו כללו מגעים ראשוניים בין בכירים משני הצדדים, והיוו קרקע להתנעת תהליך הדיאלוג. בהמשך, ובעקבות דרישת ארה"ב לדרג סיני בכיר שיבטיח רצינות ומחויבות מדינית, הוחלט בבייג'ינג לשלוח את הו ליפנג — דמות שנחשבת לבעלת גישה ישירה לנשיא שי ג׳ינפינג, אך אינה חלק מהליבה הפוליטית המפלגתית העליונה. הבחירה בו אפשרה לסין לתמרן בין רצון בניהול דיאלוג לבין הצורך להימנע מחשיפת הנשיא לשיח שעלול להתגלגל לעימות בלתי צפוי.
הסוגיה הנפיצה ביותר סביב שולחן המו"מ היא נושא הפנטניל, חומר מסוכן שמרכיביו הכימיים מיוצרים בין השאר בסין. מכתב שהועבר מהצד האמריקאי לסין בסוף אפריל, ובו פורטו דרישות אופרטיביות לעצירת הייצוא של חומרים אלו, כלל סעיפים שנגעו לשיקולי פנים מפלגתיים — ובהם דרישה לפרסום מסר ישיר בנושא בעמוד הראשון של העיתון הרשמי People's Daily, כמו גם העברת מסר פנימי לחברי המפלגה באמצעות מנגנוני שליטה ארגוניים. בבייג׳ינג התקבלו דרישות אלו כהתערבות בוטה בענייניה הריבוניים של סין, ונקלטו לא רק כמעשה כוחני אלא גם כפוגעני מבחינה סימבולית. למרות זאת, ולמרות תחושת העלבון הדיפלומטי, בחרו הסינים שלא לקטוע את תהליך השיח — ובכך שידרו מסר ברור של אחריות מדינית וענייניות.
במקביל לשיחות הסחר, נמשכים צעדים הדדיים של הגבלת גישה לטכנולוגיות רגישות — במיוחד בתחום השבבים, הבינה המלאכותית וציוד הייצור המתקדם. ממשל טראמפ שוקל הגבלות נוספות על ייצוא אמריקני של ציוד לייצור שבבים לסין, בעוד בייג’ינג משקיעה במאמצי פיתוח עצמאיים אך עדיין תלויה בייבוא קריטי. חברות סיניות הפועלות בארצות הברית, ובהן ענקיות טכנולוגיה ותקשורת, מצויות תחת פיקוח רגולטורי מוגבר ואף חקירות ביטחוניות, מה שמעורר מתיחות נוספת. בתוך ארה"ב עצמה, גוברת הביקורת מצד תעשיינים וגורמים פוליטיים, כולל רפובליקנים, שטוענים כי מדיניות המכסים הממושכת פוגעת גם ביבואני משנה אמריקניים, מעלה עלויות ליצרנים מקומיים ומכבידה על עסקים קטנים ובינוניים.
הפגישה בז'נבה אינה נתפסת כסבב משא ומתן רשמי, אלא כפגישת היכרות ומיפוי עמדות. עבור סין, מדובר בצעד ראשון בשיח שמטרתו להבין את גבולות הגזרה של הממשל האמריקאי, לזהות את הנושאים המרכזיים שעליהם מושם הדגש, ולבחון האם קיימת גמישות אמריקאית שתאפשר התחלה של מהלך הדרגתי להסדרה. ייתכן שסין תציע, במסגרת הגישושים, הרחבה של רכישות גז טבעי נוזלי ומוצרים חקלאיים אמריקאיים — מהלך שמזכיר את פרטי הסכם הסחר הקודם בין המדינות מ־2019, אך מוגש הפעם לא כהסכם מחייב אלא כיוזמה זמנית לשם הורדת מתחים והקניית יציבות.
החלטתה של סין לשוב לדיאלוג – אף אם תוך הגדרת גבולות ברורים – מצביעה על שינוי ממשי בהתנהלותה בזירה הבינלאומית. יותר מאשר רצון לפייס את וושינגטון, זהו ניסיון לבלום את הנזק הכלכלי המתהווה ולשמר את האינטרסים הגלובליים של סין מבלי להצטייר כמי שמתקפלת תחת לחץ. המשטר הסיני מנסה לאזן בין חובת האחריות הפנימית לבין הרצון לשמור על תדמית מעצמתית, והבחירה לנקוט בטקטיקה גמישה יותר משקפת הבנה שעמדות נוקשות אינן תחליף לניהול משבר מעשי, במיוחד כאשר הכלכלה מאותתת מצוקה אמיתית.
עתיד השיחות תלוי ביכולתם של שני הצדדים לגבש מתווה שיאפשר הידברות מבלי לוותר על עקרונות מהותיים. בעוד ארצות הברית שואפת להשיג התחייבויות קונקרטיות, במיוחד בנושאי סחר וסמים, סין מתמקדת בשיקום מעמדה הכלכלי תוך שמירה על ריבונותה. אם המפגש בז'נבה יניב תשתית להבנות נוספות, ייתכן שהצדדים יוכלו להתקדם להסדרים רחבים יותר. לעומת זאת, כישלון בהידברות עלול להוביל להסלמה מחודשת — תרחיש שמדינות רבות בעולם מקוות להימנע ממנו לנוכח התנודתיות הגוברת בכלכלה הגלובלית.
