בשבוע שעבר (רביעי) בכנס של רמ"י, הטיח מנכ"ל חברת החשמל, מאיר שפיגלר, בראש רשות החשמל האשמות קשות על "כישלונה בעריכת המכרזים בקסם ובשורק" להקמת תחנות הכוח ועל "הבירוקרטיה הבלתי נסבלת שמייקרת את המחירים לכולם". בראיון איתי דיבר שפיגלר על החשיבות בהגברת התחרות בתחום ואני התמוגגתי. אחרי עשרות שנים שחברת החשמל לא העזה לדבר על תחרות, כמי שהייתה מונופול חשמל בלתי מעורער, היא מבקשת תחרות עם היצרנים הפרטיים, שאחראים למרבית ייצור החשמל כיום.
לשאלתי בעניין הצורך של החברה להמשיך לייצר חשמל השיב שפיגלר, כי מדובר בחלק מהתחרות. כמובן שרפורמה אופטימלית הייתה אמורה להוציא את חברת החשמל מייצור בכלל ולהותיר אותה אחראית על רשת ההולכה, אבל הרפורמה שהושגה כבר קידמה אותנו לעידן אנרגטי חדש, שהיינו זקוקים לו כמו אוויר לנשימה. מאז הרפורמה הייצור בפחם הולך ומצטמצם, קמו תחנות מונעות גז טבעי בניצולת הרבה יותר טובה ואכן נותר לנו הרבה יותר אוויר נקי לנשום. רפורמת החשמל מ-2018 קבעה כי עד לשנה זו היצרנים הפרטיים ייצרו כ-65% – יעד שעדיין לא הושג. גם יעד הייצור מאנרגיות מתחדשות מתפספס מדי שנה ועומד כיום על 13% בלבד ולמרות המאמצים של משרד האנרגיה היעדים ל-2030 נראים בלתי אפשריים כעת.
ראש רשות החשמל, אמיר שביט, אמר בריאיון נוסף שקיימתי באותו הכנס של רמ"י, כי הוא לא מודאג ממחסור בחשמל בשנים הקרובות, אך גם בעניין הזה מנכ"ל חברת החשמל לא הסכים איתו והביע דאגה ממחסור אפשרי.
אלא שכל בר דעת אמור להיות מודאג מהיכולת של ישראל לעמוד בביקוש לחשמל בשנים הבאות, נוכח העובדה שכבר חווינו השבתות חשמל יזומות ברגעי צריכת שיא וכן בשל העובדה שקצב הצמיחה בביקוש גבוה מקצב הייצור המתוכנן. הגידול באוכלוסייה, העלייה הצפויה לארץ, העלייה ברמת החיים והשאיפה של ישראל לצמיחה בתחומי הבינה המלאכותית עשויים להביא לצמיחה בביקוש בקצה גבוה מהצפוי.
יתרה מכך, עודף בכושר הייצור עשוי למשוך לישראל תעשיות עתירות ידע שמחפשות את מיקומן במידה רבה לפי יכולת היצע החשמל במקום. כך שגם אם נצליח לעמוד בביקוש המקומי לחשמל, אי היכולת לייצר חשמל עודף עלולה להיות בעוכרינו, בעולם בו יש מדינות שמקימות כורים גרעיניים לייצור חשמל ומציעות תנאים טובים לחברות להן דרושה אספקת חשמל בכמויות גדולות.
הוזלת מחירים? היזהרו במשאלותיכם
את הכנס של רמ"י פתח יו"ר רמ"י, שר השיכון והבינוי יצחק גולדקנופף, שהביע דאגה ממחירי הדיור הגבוהים וקבע, כי על הממשלה להוריד את מחירי הדיור ולאפשר לכל זוג צעיר לרכוש דירה. האמירה של גולדקנופף אינה שונה מאמירתם של נבחרי ציבור רבים בארץ ובכל רחבי העולם. רבים מהם סבורים שזוהי אחריות של המדינה לדאוג להוזלת מחירי הדיור לכל אלה שאין באפשרותם לרכוש דירה. באופן כללי מדובר במשאלת לב לגיטימית: הלוואי שכל אזרח במדינה יוכל להרשות לעצמו לרכוש דירה, מכונית, מזון בריא, תרופות, חינוך, ביגוד וכן הלאה. השאלה היא איך מגשימים חלומות? האם השאיפה שמחירי הדיור ירדו לגיטימית? שכן מחירים יורדים בשעת משבר. ברור שאם חלילה נחווה משבר פיננסי, משבר אשראי חמור, או משבר ביטחוני, או אחר, מחירי הדיור ירדו. כנראה ששר השיכון והבינוי לא מאחל לנו ירידת מחירים שכזו. אז כיצד הוא מצפה שהמחירים ירדו? התשובה הפשוטה היא, אם לא על ידי צמצום בביקושים, כתוצאה מקטסטרופה לא רצויה – על ידי גידול בהיצע. כדי להוריד מחירים באמצעות גידול בהיצע יהיה על הממשלה לבנות הרבה יותר בכלל, ובפרט באזורי הביקוש – במרכז הארץ. זה כנראה לא יקרה בשנים הקרובות, הן בשל המחסור בעובדים והן בשל בירוקרטיה איומה והיעדר תשתיות.
האפשרות הנוספת היא סבסוד ממשלתי, נוסח "מחיר למשתכן". אלא שהתוכנית הזו יקרה וכושלת.
בכל העולם ממשלות עשו טעויות איומות כשניסו להוזיל את מחירי הדיור לעם. בארה"ב ממשל קלינטון עודד את הבנקים הלאומיים למשכנתאות להעמיד הלוואות גם למי שאינו עומד בתנאי החיתום של הבנקים המסחריים. התוכנית הזו הביאה למשבר אשראי ב-2008 שעלה לארה"ב ביוקר. תוכניות דיור ציבורי נוסו בקנדה ובאירופה ויצרו שכונות עוני עזובות.
לפיכך, התוכנית היחידה שעשויה להוזיל את מחירי הדיור היא הפחתת רגולציה, דבר שיאפשר לבנות מהר יותר ובכמויות גדולות הרבה יותר. זאת במקביל לרפורמות נוספות שיתרמו לצמיחה, כי כשיהיה לנו יותר כסף יהיה קל יותר לקנות דירות.
