במשך עשרות שנים התקיימו יחסי גומלין דינמיים ומורכבים בין ארצות הברית לסין. המתח המסחרי, הכלכלי והאסטרטגי בין שתי המעצמות לא היה חדש, אך בעשור האחרון – ובעיקר מאז נשיאות טראמפ – השתנה משהו עמוק יותר: לא רק המדיניות השתנתה, אלא גם החשיבה. בוושינגטון התקבע קונצנזוס חוצה מפלגות שלפיו סין היא אויב מערכתי, יש לנתק ממנה קשרים ולהיערך לעימות מתמשך. אלא שקונצנזוס כזה, כאשר הוא הופך לאידיאולוגיה קשיחה, עלול לסמן את תחילת הסוף של היכולת להבין, להתמודד ולנצח.
במקום שבו מתקיים קונצנזוס עמוק מדי – במיוחד במדינה שמעריכה את עצמה כפתוחה, חופשית ודמוקרטית – יש חשש למעין שיתוק מחשבתי. כאשר שני הצדדים הפוליטיים, הדמוקרטים והרפובליקנים, מדברים באותה שפה – של התנתקות מסין, של מאבק טוטאלי ושל סירוב מוחלט לשיתוף פעולה – נעלמת האפשרות לבדוק מחדש הנחות יסוד, לחשוב מחדש על מטרות, ולהתאים את האמצעים למציאות המשתנה.
הפרדוקס האמריקאי ביחס לסין הוא שבזמן שהרטוריקה הקשיחה מתעצמת – הידע הישיר על סין הולך ונמוג. מגפת הקורונה סגרה את הדלת בפני אלפי מנהלים, אנשי עסקים, חוקרים, סטודנטים ועיתונאים אמריקאים שפעלו בסין במשך שנים. התהליך הזה המשיך גם לאחר המגפה, כאשר תהליך נרחב של ניתוק קשרים כלכליים, אקדמיים וטכנולוגיים. נוכחות אמריקאית בשטח – שהייתה בעבר אחד מעוגני היציבות – כמעט ואינה קיימת עוד. אין משלחות קונגרס, כמעט ואין תכניות חילופי סטודנטים, ויחסי האקדמיה הולכים ומצטמצמים. כך הפכה סין בעיני רבים בוושינגטון לדימוי קפוא משנות ה־90 או ה־2000 – בזמן שהיא השתנתה לבלי הכר.
סין של העשור האחרון אינה מתקרבת לדמוקרטיזציה. להיפך, תחת שלטונו של שי ג׳ינפינג, היא הפכה למשטר אוטוקרטי סגור יותר, הנשען על דיכוי פנימי, שליטה מלאה במנגנוני השלטון, והחזרת רעיונות קומוניסטיים מסוימים לצד לאומיות סינית מובהקת. אבל יחד עם הדיכוי הפוליטי בא תחום אחר שהתפתח באופן מדהים: הכלכלה הטכנולוגית. התעשייה הסינית צמחה באגרסיביות, והתבססה על מודל תכנון מרכזי שבנוי על שלבים: הממשלה מזהה ענף אסטרטגי (כגון רכבים חשמליים, רובוטיקה, סוללות או שבבים), שופכת עליו סובסידיות, מענקים והלוואות, ומעודדת מאות שחקנים מקומיים לקום ולהתחרות. רק קומץ מהם שורד – אך הוא יוצא מה"תחרות" כאלוף לאומי שמסוגל להתמודד בשווקים בינלאומיים.
בכך נוצר אקוסיסטם תעשייתי שונה מהמערב. בסין יש יצרנים, ספקי משנה, רשתות אספקה, מפעלים אוטומטיים (הקרויים "מפעלים אפלים" משום שאינם צריכים תאורה), מרכזי מו"פ, חברות פינטק, מערכות תשלומים דיגיטליות, ואף עירוב יוצא דופן בין טכנולוגיה לצרכנות. למשל, יצרניות סמארטפונים כמו וואווי ושיאומי הפכו ליצרניות רכבים חכמים. במכונית אחת של וואווי אפשר להקרין קובץ מהלפטופ למסך נשלף מהתקרה, להתחבר למוזיקה באיכות סאונד שלא קיימת אפילו במכוניות יוקרה אמריקאיות, ולעבוד מהדרך.
ובינתיים – באמריקה? הפוליטיקה האמריקאית עסוקה לא רק בהטלת מכסים אלא בהפחדה, בהכפשה ובהדרה של כל רעיון לשיתוף פעולה, גם כזה שמבוסס על אינטרסים הדדיים. כל מי שמעז להעלות הצעות שמזכירות את שיטת הלמידה מיפן בשנות ה־80 (כגון הכנסת חברות רכב סיניות לפעול בשותפות בארה"ב) – מוקע. העיסוק במלחמות תרבות, מדיניות נגד רכבים חשמליים, ופוליטיקה שמטפלת באוניברסיטאות כמו אויב, מונע כל השקעה מסיבית, ארוכת טווח, בסקטורים שחיוניים להתמודדות אסטרטגית עם סין: אנרגיה מתחדשת, בינה מלאכותית, תעשייה מתקדמת ומחקר מדעי.
אם לא די בכך, אפילו נכסי הכוח הגדולים של ארה״ב – ובראשם השליטה במערכת הפיננסית הגלובלית – מתחילים להיסדק. מדיניות מכסים לא צפויה, שימוש אגרסיבי בכלי הסנקציות, אובדן אמון ביכולת ארה״ב לקיים הסכמים בינלאומיים (כמו ביטול הסכמי סחר) – כל אלו דוחפים מדינות לחפש אלטרנטיבות. וסין מציעה את האלטרנטיבה: אמנם לא חופש דמוקרטי, אך כן יציבות, תשתית דיגיטלית, מערכת תשלומים עצמאית, ויכולת גמישות אסטרטגית. כך בונה סין גשרים עם אירופה, אסיה ואפריקה – בזמן שוושינגטון פונה נגד עצמה.
ובדיוק כאן עולה השאלה: מהי בעצם מטרת המדיניות האמריקאית כלפי סין? האם מדובר במאבק על דומיננטיות עולמית – שבו מונעים מסין להתקדם בכל מחיר? או שמא יש דרך אחרת – של ניהול תחרות קשוחה אך אחראית, של שיתופי פעולה בנושאים חיוניים כמו שינוי אקלים ובקרה על בינה מלאכותית, ושל השקעות פנימיות בחוסן תעשייתי אמריקאי?
