ההתייקרות הצפויה בארנונה בינואר הקרוב מוצגת לציבור כעניין טכני, כמעט בירוקרטי. אך האמת רחוקה מכך. אין מדובר בגחמה של הרשויות המקומיות, אלא בתוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית שמעלה פעם אחר פעם את מחירי המע״מ, החשמל, הגז והמים. הרשויות שנאלצות לשאת בעלויות הגבוהות מגלגלות אותן, הלכה למעשה, על האזרח הקטן – משפחות עובדות, מעמד הביניים והשכבות החלשות שכבר שנים נאבקות לשרוד.
הבעיה איננה רק בהעלאת המחירים, אלא בשיטה כולה. המדיניות הכלכלית בישראל מוכתבת כיום בידי קבוצות לחץ צרות־אינטרסים, בעוד שהאינטרס הציבורי הרחב נותר יתום. הציבור הרחב, ובעיקר השכבות החלשות, איננו חלק ממעגל קבלת ההחלטות.
כל עוד ההכרעות מתקבלות תוך התעלמות מהשלכותיהן על החברה, התוצאה ברורה: הפערים הולכים ומתרחבים. יותר ויותר משפחות מוצאות עצמן תלויות בסיוע כדי לשרוד. במקביל גוברת תחושת הניכור של אזרחים רבים כלפי מוסדות המדינה, והאמון בנבחרי הציבור נשחק בהדרגה. חברה שאזרחיה חשים כי קולם אינו נשמע היא חברה מוחלשת ומפולגת – וככזו מתקשה לגלות חוסן פנימי ולהתמודד עם אתגרי הכלכלה והביטחון גם יחד.
נתוני הסיוע שאנו רואים בפתחון־לב ממחישים זאת היטב. יותר ויותר משפחות צעירות, גם כאלה ששני בני הזוג עובדים, נאלצות לפנות לעזרה. מדובר במשפחות שמחזיקות את המשק – מורים, אחיות וחיילי מילואים שחוזרים משירות ומגלים ששגרת חייהם הכלכלית התרסקה. זהו סימן ברור לכך שמדיניות המיסוי וההתייקרויות אינה מתיישבת עם הצורך בחוסן חברתי, אלא פוגעת בו באופן ישיר.
אי אפשר לדבר על חוסן לאומי כאשר מאות אלפי משפחות אינן מצליחות לשלם את חשבון הארנונה ואינן עומדות ביוקר המחיה. ביטחון כלכלי וחברתי איננו מותרות – הוא תנאי בסיסי לחברה יציבה ומלוכדת.
הרשות הלאומית למאבק בעוני, שעתידה להתכנס בחודשים הקרובים בעקבות המהלך שקידמנו ואושר ביוזמת ש״ס, היא הזדמנות ראשונה זה שנים להציב את האינטרס הציבורי במרכז. על כתפיה מוטל תפקיד כבד: לחולל שינוי מהותי, לצמצם את ממדי העוני, ולהבטיח שהנטל הכלכלי לא ימשיך ליפול כולו על האזרח הקטן.
השאלה איננה אם אפשר להיאבק בעוני וביוקר המחיה – אלא אם קיים רצון אמיתי להציב את החזית החברתית באותה רמת דחיפות שבה מוצבת החזית הביטחונית.
הכותב הוא מנכ"ל פתחון לב
