הביטוח הלאומי הוא לא עוד גוף ממשלתי. זה אחד המוסדות הרגישים במדינה – הגוף שאמור לטפל באזרחים ברגעי החולשה שלהם, לשלם קצבאות ולהחזיק את רשת הביטחון החברתית של מיליוני ישראלים.
כעת מתברר כי המוסד הזה צפוי להמשיך להתנהל בלי מנכ"ל קבוע, לא חודש ולא חודשיים, אלא ככל הנראה עד שנת 2027. המנכ"ל הקבוע האחרון, מאיר שפיגלר, עזב כבר בנובמבר 2022. מאז, כבר שלוש וחצי שנים, המוסד מתנהל באמצעות ממלאי מקום.
צפו בקטע:
ועדת האיתור אומנם הוקמה ותנאי הסף גובשו, אך האישור המיוחל טרם ניתן. ובינתיים, הקדמת הבחירות צפויה לעצור את המינויים הבכירים.
זה לא עוד ארגון קטן שאפשר להשאיר על טייס אוטומטי. בביטוח הלאומי מועסקים כ-5,000 עובדים. תקציב התפעול שלו ב-2022 עמד על כ-19.6 מיליארד שקלים, ותקציב הקצבאות והתמיכות הממשלתיות מגיע לכ־63.6 מיליארד שקלים – סכומים שמיועדים לתשלום קצבאות זקנה, קצבת נכות, דמי אבטלה, חופשות לידה, מענקי מילואים וסיעוד.
אלה לא סתם מספרים יבשים על דף תקציב, אלה החיים עצמם. משפחות שלמות נסמכות על המערכת הזאת כדי לסגור את החודש.
אז מה הבעיה? הרי מינוי תקוע נתפס לרוב כעניין בירוקרטי – עוד ועדה, עוד אישור, עוד סבב אצל היועצת המשפטית. אבל כשמוסד בסדר גודל כזה נשאר שנים בלי מנכ"ל קבוע, זו כבר לא בירוקרטיה – זה מחדל.
כי ממלא מקום, מוכשר ככל שיהיה, מגיע מראש בעמדת נחיתות: הוא חלש יותר מול הדרג הפוליטי, מוגבל ביכולתו לבצע רפורמות, ואין לו מנדט להוביל תהליכים ארוכי טווח. ממלא מקום חי בתוך זמניות מתמשכת ובגוף כמו הביטוח הלאומי, זמניות היא לא שיטת עבודה אלא כשל ניהולי.
המוסד שאמור להעניק יציבות לאזרחים, מתנהל בעצמו בחוסר יציבות כרוני, והתזמון בעייתי במיוחד: דווקא בתקופה שבה יוקר המחיה שובר שיאים, האוכלוסייה מזדקנת, שוק העבודה משתנה והצרכים החברתיים של הציבור רק הולכים וגדלים.
אפשר אולי להתווכח על זהות המנכ"ל, על תנאי הסף או על יחסי הכוחות בין הדרג המקצועי לדרג הפוליטי אבל על דבר אחד קשה להתווכח: מוסד כזה לא יכול להישאר בלי הנהגה קבועה במשך שנים.
זו לא שאלה של מינוי. זו שאלה של סדרי עדיפויות. ולנו כבר קצת נמאס לחכות בתור.
