מדינת ישראל ניצבת כיום בפני אתגר תקציבי חסר תקדים. הוצאות הביטחון זינקו מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל בלמעלה מ-300 מיליארד שקלים, והחוב הציבורי עלה מכ-62% מהתוצר ערב המלחמה לכ-70% כיום.
המשמעות פשוטה: המדינה נאלצת ללוות יותר כסף, לשלם ריבית גבוהה יותר על אגרות החוב שהיא מנפיקה למשקיעים, ולהפנות חלק גדול יותר מתקציבה להחזר חובות במקום להשקעה בחינוך, בריאות, תשתיות ושירותים ציבוריים אחרים.
לצד זאת, ממשלות רבות בעולם מתקשות להעלות מסים על כלל הציבור ולכן מחפשות מקורות הכנסה שניתן להציגם כפגיעה בעשירים ובמשקיעים בלבד. בתוך המציאות הזו התפתח רעיון שנשמע מפתה במיוחד עבור פקידי אוצר: מס על רווחים לא ממומשים, כלומר, גביית מס על עליית ערך של נכסים להשקעה גם כשהנכס טרם מומש וטרם נכנס שקל אחד לחשבון הבנק של המשקיע.
לכאורה מדובר בפתרון פופוליסטי פשוט להגדלת הכנסות המדינה. מאידך, עבור אומת הסטארט-אפ הישראלית, מדובר במהלך שעשוי לפגוע באחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של המשק.
כדי להבין את הבעיה, חשוב להבחין בין רווח ממומש לרווח לא ממומש. רווח ממומש הוא כסף שהתקבל לאחר מכירת נכס. רווח לא ממומש הוא עליית ערך "על הנייר" בלבד. לדוגמה, יזם שמחזיק מניות בסטארט-אפ עשוי לגלות שהחברה שלו הוערכה בסבב גיוס במאות מיליוני דולרים, אך בפועל החברה עדיין מפסידה כסף והמניות אינן סחירות. על הנייר הוא לכאורה עשיר יותר, אך בפועל לא נכנסה לכיסו כל הכנסה חדשה. אם יידרש לשלם מס על העלייה בשווי, הוא ייאלץ להביא כסף מהבית למרות שהעסק עצמו עדיין מפסיד כסף.
בנוסף, כשהמדינה מטילה מס על רווחים לא ממומשים, היא למעשה מחייבת את המשקיע לשלם מס עוד לפני שהפיק הכנסה ממשית מההשקעה. המשמעות היא שהמשקיע נאלץ להשתמש בכספו הפרטי או למכור חלק מנכסיו מוקדם מהמתוכנן. כך נפגע אחד היתרונות המרכזיים של השקעות ארוכות טווח – היכולת להשאיר את מלוא ההון מושקע עד למועד המכירה ולהפיק ממנו את מלוא פוטנציאל הצמיחה. למרות הסיכונים הללו, מספר מדינות כבר צועדות בכיוון הזה.
הולנד צפויה לעבור בשנת 2028 למודל שבו המס יחושב על בסיס העלייה השנתית בשווי הנכסים גם אם לא נמכרו. דנמרק כבר מטילה מס שנתי על רווחים בתיקי קריפטו ללא קשר למכירת המטבעות. בנורבגיה ובשווייץ קיים מס עושר שנתי המבוסס על שווי כלל הנכסים, ובבלגיה מוטל "מס יציאה" שבמסגרתו אדם שעוזב את המדינה נחשב כאילו מכר את נכסיו ומשלם מס על רווחים שטרם מומשו.
אותן מדינות אינן מקדמות את המודלים הללו משום שהם יעילים יותר מבחינה כלכלית, אלא בעיקר בשל הצורך להתמודד עם גירעונות גדלים ולמצוא מקורות הכנסה חדשים. מבחינה פוליטית, קל יותר להטיל מס על ציבור מצומצם של משקיעים ובעלי נכסים מאשר להעלות מסים על כלל הציבור.
כצפוי, חודשים ספורים מהטמעת הרפורמות הבעיות מתחילות לצוף; משקיעים נדרשים לשלם מס על כסף שמעולם לא נכנס לחשבונם, נוצרים קשיי נזילות, ובמקרים של ירידות חדות בשווקים הם נותרים עם הפסדים אמיתיים לאחר שכבר שילמו מס על רווחים שנמחקו. גם מנגנוני קיזוז הפסדים אינם פותרים את הבעיה. לכל היותר, המדינה מאפשרת להפחית את ההפסד מרווחים עתידיים לצורכי מס, אך אינה מחזירה את הכסף שכבר נגבה. במילים אחרות, המס נגבה במזומן, אך הפיצוי אם בכלל יגיע יינתן רק בעתיד.
ישראל חייבת ללמוד מהניסיון האירופי, אך לא לאמץ אותו. הלקח המרכזי הוא שמיסוי אגרסיבי על הון עלול לפגוע בתמריצי השקעה, ביזמות ובצמיחה. בניגוד למדינות אירופיות רבות, הכלכלה הישראלית נשענת במידה רבה על הייטק, חדשנות והון סיכון. הטלת מס על רווחים לא ממומשים עלולה לפגוע דווקא באותם מנועי צמיחה שמייצרים את עיקר החדשנות, ההשקעות והיצוא של המשק.
הפיתוי התקציבי ברור, אך המחיר עלול להיות כבד. יתרונה של ישראל הוא במערכת שממסה רווחים רק כאשר נוצרה הכנסה אמיתית ומוחשית. זהו עיקרון שמעניק ודאות למשקיעים, מעודד יזמות ומחזק את התחרותיות של המשק הישראלי. דווקא בתקופה של אתגרים כלכליים, זהו יתרון שכדאי לשמור עליו, ולא להחליף אותו בניסוי מסוכן שכבר מעורר מחלוקת גוברת ברחבי העולם.
