נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הכריז על יוזמה להקמת קרן עושר ריבונית אמריקאית, רעיון שקידם במהלך קמפיין הבחירות שלו. הוא הציע כי הקרן תמומן באמצעות "מכסים ודברים חכמים אחרים" ותשמש גם להפחתת החוב הלאומי. על אף שהרעיון עשוי להפתיע, קרנות עושר ריבוניות זוכות לאחרונה לפופולריות גוברת, גם במדינות המתמודדות עם גירעונות פיסקליים. כך למשל, בריטניה השיקה קרן עושר לאומית בסוף השנה שעברה.
קרנות עושר ריבוניות נוצרו לראשונה במדינות עשירות במשאבי טבע, בעיקר בנפט, אשר צברו עודפים תקציביים קבועים. מדינות אלו ניהלו הון נזיל גדול מכפי שהמשק המקומי היה מסוגל לקלוט, ובהינתן יתרות מט"ח משמעותיות, הן הפנו את הכספים להשקעות בעלות סיכון גבוה יותר ותשואה גבוהה. בנוסף, קרנות אלו סייעו במניעת תופעת "המחלה ההולנדית", שבה תלות ביצוא מסוים מחזקת את המטבע המקומי ופוגעת בתחרותיות הכלכלית.
בעבר, קרנות אלו היו נחלתן של מדינות העומדות בקריטריונים מסוימים, אך בשנים האחרונות חלה עלייה במספר המדינות השוקלות הקמת קרנות עושר למרות היעדר עודפי נפט או תקציב משמעותיים.
חלק מהקרנות החדשות אינן תואמות את ההגדרה המסורתית של קרן עושר ריבונית. יש קרנות המשמשות לייצוב כלכלי ונשלטות על ידי הממשלה, אחרות דומות לקרנות פנסיה ממשלתיות בהיקפים גדולים וחלקן משמשות להשקעות ממשלתיות ישירות, כמו הקרן הבריטית החדשה המיועדת לתשתיות פנים-מדינתיות.
השאלה המרכזית היא מדוע מדינות כמו ארצות הברית ובריטניה מעוניינות בקרנות אלו. ראשית, הן מספקות יתרון תדמיתי, המציג את המדינה כבעלת עוצמה כלכלית. שנית, קרנות אלו מאפשרות לממשלות להדגיש את נכסיהן, מעבר למדדים פיננסיים מסורתיים. לדוגמה, טורקיה מחזיקה בקרן עושר של מעל 300 מיליארד דולר, המשמשת להשקעות אסטרטגיות בתעשיות מפתח. לעומת זאת, מדינות כמו סינגפור ונורווגיה מנהלות את הקרנות בעיקר לשם רווחים ארוכי טווח תוך צמצום מעורבות פוליטית. ארצות הברית עשויה לאמץ מודל שונה, בו הקרן משלבת שיקולים פוליטיים וכלכליים, דבר שמעורר ספקות לגבי יעילותה.
עם זאת, קרן עושר ריבונית אמריקאית עשויה להיתקל באתגרים משמעותיים. מדינות כמו ונצואלה וברזיל נכשלו בעבר בהפעלת קרנות עושר עקב ניהול כושל, שחיתות ושימוש במשאבים למטרות פוליטיות קצרות טווח. כך למשל, הקרן של ונצואלה התמוטטה בשל הסתמכות על הכנסות מנפט ללא גיבוי פיננסי יציב, ואילו בברזיל ההשקעות לא הניבו את התשואה המצופה ונפגעו ממעורבות פוליטית.
בנוסף, ארצות הברית אינה נהנית מעודפים פיסקליים שיאפשרו מימון ישיר של קרן כזו, כך שמימונה יצריך הגדלת החוב הלאומי. כמו כן, בשונה מקרנות אחרות המתמקדות בהשקעות לטווח ארוך, טראמפ הצהיר כי בכוונתו לשלוט אישית בהחלטות ההשקעה, מה שעשוי לחשוף את הקרן ללחצים פוליטיים ולניהול לא יציב. אם הקרן תשמש בעיקר להשקעה פנימית, ייתכן כי מדובר במיתוג מחודש של השקעות ממשלתיות קיימות, ולא במהלך כלכלי חדשני.
לסיכום, לקרנות עושר ריבוניות יתרונות מסוימים, כמו הגדלת התשואה על כספי הציבור והפחתת חשיפה לתנודות כלכליות חדות. עם זאת, קרן עושר אמריקאית כפי שמציע טראמפ עלולה להיתקל בקשיים משמעותיים, כולל השפעות פוליטיות, בעיות מימון ופוטנציאל להפוך לכלי פוליטי יותר מאשר מנגנון פיננסי יציב.
