במשל הידוע על "בית החולים מתחת לגשר", מסופר על חברי מועצה בעיירה קטנה שהבחינו כי עוברים ושבים נופלים בקביעות מגשר רעוע ונפצעים קשות. במקום להשקיע את המשאבים בתיקון הגשר הרעוע ובמניעת הנפילות, החליטו פרנסי העיר להקים בית חולים מפואר, חדיש ומצויד היטב ממש מתחתיו – כדי לטפל ביעילות בפצועים.
פיילוט הפיצויים החדש שמציעה ממשלת ישראל לבעלי עסקים שנפגעו מעבירות פרוטקשן נראה כאילו נגזר ישירות מתוך המשל הזה. במקום למגר את הסחיטה, להחזיר את ההרתעה ולשקם את המשילות שנעלמה, המדינה מקימה "בית חולים" תקציבי ומסורבל. היא בוחרת לממן, היישר מכספי המסים של כולנו, את הנזקים הפיזיים של אותם בעלי עסקים אמיצים שסירבו להיכנע לעבריינים.
על פי טיוטת הנוהל שפרסם משרד האוצר להערות הציבור, הממשלה מתכננת להקצות 35 מיליון שקלים לפיילוט דו-חודשי שיפצה בעלי עסקים על נזקי רכוש ישירים שנגרמו להם בעקבות דרישת דמי חסות. התנאי לקבלת הצ'ק הממשלתי? הגשת תלונה במשטרה ושיתוף פעולה מלא עמה.
על הנייר, פקידי האוצר מתהדרים בניסיון יצירתי לעודד הגשת תלונות ולפתור את בעיית תת-הדיווח. בפועל? מדובר בהודאה רשמית, חתומה וממוסדת של מדינת ישראל באוזלת ידה המוחלטת. המדינה מודה בקול רם: המשטרה אינה מסוגלת להגן עליכם, חברות הביטוח כבר מזמן הרימו ידיים ומסרבות לבטח אתכם, ולכן אנחנו נאלצים להיכנס לתפקיד "המבטח של המוצא האחרון". במילים פשוטות, המדינה לוקחת על עצמה את העלויות הכלכליות של הטרור העברייני ומנרמלת אותו.
אי אפשר לנצח ארגוני פשיעה עם מחשבון של רשות המסים. כשהמדינה משלמת על הציוד והמבנים שנשרפו בגלל שבעל עסק סירב לשלם פרוטקשן, מי שמרוויח בסוף הם העבריינים. המדינה מסירה מהם את הלחץ הציבורי, ומאותתת להם שהשטח פנוי.
הנתונים הסטטיסטיים היבשים המוצגים בנוהל עצמו מעידים על עומק המחדל. דוח מבקר המדינה האחרון חושף מציאות בלתי נתפסת: 87% מהקבלנים בישראל משלמים דמי חסות באופן שוטף. מדובר בתעשייה שחורה ומפלצתית שמגלגלת מאות מיליוני שקלים בכל שנה. ואל מול המגיפה הזו, מה מציגה משטרת ישראל? פתיחה של 221 תיקים בלבד בשנת 2025.
הפער הבלתי נתפס הזה זועק לשמים. הוא מוכיח מעל לכל ספק שהבעיה של בעלי העסקים בישראל אינה היעדר פיצויים, אלא היעדר חמור של משילות והרתעה בשטח. הפיכת רשות המסים לגוף שמפצה על נזקי פשיעה פלילית היא טשטוש גבולות מסוכן.
במקום להקים מנגנונים ביורוקרטיים שיחלקו כסף לאחר מעשה, את אותם המשאבים בדיוק צריך להפנות לחיזוק יחידות העילית של המשטרה, להגברת הנוכחות ברחובות ולהחמרת הענישה בבתי המשפט.
חמור מכך, התוכנית הזו מציבה תנאי סף ביורוקרטיים מנותקים, שעלולים להשאיר דווקא את העסקים הקטנים והחלשים ביותר, אלו שקורסים תחת הנטל מחוץ למעגל הזכאות.
הדרישה להציג הוכחות לסירוב ביטוחי בשלוש השנים האחרונות, לצד האולטימטום להגיש את התביעה תוך שבעה ימים בלבד מיום האירוע, הופכים את הפיצוי למסלול מכשולים. ומה יקרה אם התקציב המצומצם של 35 מיליון השקלים ייגמר במהירות? הנוהל קובע בפירוש: הפיצויים של כולם יקוצצו באופן יחסי. המדינה מציעה פלסטר דק וזמני לפצע מדמם, עמוק ומזוהם.
הגיעה העת שהממשלה תפסיק לחלק פלסטרים ותתחיל לתקן את הגשר. המאבק בפרוטקשן לא יוכרע במסדרונות רשות המסים, והוא לא ייפתר באמצעות פנקסי הצ'קים של אגף התקציבים. הוא יוכרע אך ורק ביד ברזל ובמלחמה חסרת פשרות של גופי האכיפה בשטח. כל עוד הממשלה תתמקד בפיצוי על הנזקים במקום בחיסול הטרור הכלכלי הזה, ארגוני הפשיעה ימשיכו לשגשג, והציבור הישראלי ימשיך לשלם את המחיר תרתי משמע.
