בפתחו של חג הפסח, המכונה גם "חג החירות", ראוי שנפנה זרקור לאלפים רבים של ילדים ובני נוער החיים במסגרות חוץ-ביתיות – כפרי נוער, פנימיות רווחה ומשפחות אומנה. צעירים שנולדו למציאות מורכבת, מתמודדים עם קשיים גבוהים משל ילד או נער "ממוצע", וגם הם מוכרחים לקבל את החופש להיות מי שהם, לחיות בסביבה בטוחה ומצמיחה, לממש את הפוטנציאל הגלום בהם, ולהשתלב בצורה מיטבית בצבא, בעבודה ובחברה.
הזדמנות אחרונה לפני הרחוב
המסגרות החוץ-ביתיות בישראל הן לעיתים קרובות קו ההגנה האחרון – ההזדמנות המשמעותית ביותר, ולעיתים האחרונה, שמפרידה בין ילדים ובני נוער מרקע מורכב לבין מציאות מסוכנת של רחוב, ניתוק וסיכון תמידי.
ולמרות השליחות האדירה הזו, הן נאלצות שוב ושוב להיאבק על משאבים בסיסיים – כאלה שמאפשרים להן למלא את ייעודן: להעניק לאותם צעירים, שרבים מהם 'חסרי עורף משפחתי', סביבה יציבה, מקצועית ומכילה, שתצייד אותם בכלים להפוך לבוגרים עצמאיים, ערכיים ומשמעותיים – כאלה שימצאו את מקומם, ויתרמו את חלקם, בכל מעגלי החיים בישראל.
חוליות קריטיות במערך הזה הן פנימיות הרווחה, בהן שוהים כ-6,500 ילדים ובני נוער בגילאי 8–18. רבים מהם מגיעים אל הפנימיות בצו בית משפט, בשל מצבי סיכון חמורים או היעדר אפשרות לגדול בביתם. כשליש מהם מוגדרים כ"חסרי עורף משפחתי". המדריכים בפנימיות הם עוגן משמעותי בחיי החניכים, אך שכרם הנמוך והיעדר האופק ההתפתחותי, מוביל לכך שמעל 50% מהם עוזבים כבר בשנתם הראשונה, ובכך יוצרים שבר מתמשך בחייו של הילד או הנער.
דו"ח של משרד רואה החשבון BDO, שנערך עבור 'המטה לקידום מדריכי הפנימיות בישראל' והוצג למקבלי ההחלטות, חשף כי קיים פער של כ- 75 מיליון שקל בשנה בתקצוב שכר המדריכים. לאור ממצאי הדו"ח, דרשנו הקצאה של 30 מיליון שקל לתקצוב שכר המדריכים בתקציב המדינה. התוספת הזו לא מכסה אפילו מחצית מהפער בתקצוב, אך היא צעד ראשון הכרחי לבלימת העזיבה ההמונית של מדריכי הפנימיות. בנושא זה, משרדי הרווחה והאוצר מגלים נכונות ורצון לשפר את שכר המדריכים, ואפשר לקוות שנראה תוצאה חיובית כבר בשנה הקרובה.
"ההמצאה הישראלית" שנשחקת
לצד פנימיות הרווחה, יש גם את כפרי הנוער – 46 מוסדות חינוכיים מרשימים, הכוללים פנימייה, בית ספר ומשק חקלאי או ימי, הפועלים במודל קהילתי ייחודי 24/7. בכפרים מתחנכים בני נוער מכל קצוות הארץ – מהפריפריה, נוער עולה ועוד – וזוכים לסביבה תומכת ומעצימה.
אך כפרי הנוער מתמודדים עם תת-תקצוב, בין היתר בשל מנגנוני מימון ארכאיים שלא עודכנו מאז שנות ה-90. הפער בין התקצוב הנדרש לבין התקצוב בפועל מגיע לכ-40 מיליון שקלים בשנה – סכום שבלעדיו, קשה מאוד לשמור על איכות החינוך והטיפול שהכפרים מציעים.
ומה קורה אחרי גיל 18?
'צעירים חסרי עורף משפחתי' אינם נעלמים ביום בו הם הופכים לבגירים. בגיל 18, הסיוע המוסדי נפסק, ורבים מהם נותרים להתמודד לבדם עם מציאות של מחסור, בדידות והיעדר כישורי חיים בסיסיים. מסמך שנכתב בשותפות של 'המרכז למחקר ומידע של הכנסת' עם 'הפורום הציבורי – כפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל' (נובמבר 2023) חשף, כי קיימים אלפי צעירים כאלה בישראל, אך רק כ-30% מהם מקבלים מענה מהמדינה – וגם זה, במקרים רבים, סיוע חלקי בלבד.
המלחמה הממושכת רק החריפה את התופעה, עם עלייה במספר הצעירים ללא עורף משפחתי. אך בעוד הצרכים הולכים וגדלים – המענים עדיין לוקים בחסר.
חירות היא לא רק סמל – היא אחריות
בחג הפסח אנו מעלים על נס את ערך החירות – אותה זכות בסיסית של כל אדם לחיות בביטחון, ברווחה, וביכולת למצות את הפוטנציאל הגלום בו. חיזוק המרחב החוץ-ביתי בישראל אינו רק צו מוסרי וערכי, אלא גם הדרך האפקטיבית ביותר להבטיח כי צעירים מוחלשים יהפכו לבוגרים עצמאיים, בעלי תחושת ערך, ושותפים מלאים בבניית עתיד המדינה.
אין ביטחון לאומי בלי ביטחון חברתי, וכחברה השואפת לחיים של משמעות וצדק, עלינו להבטיח להם הווה בטוח ועתיד ראוי.
כי חירות אמיתית אינה מסתכמת בשחרור מכבלים – אלא ביצירת תנאים שמאפשרים לכל אדם לפרוש כנפיים.
הכותב: אבי אלבאז, מנכ"ל הפורום הציבורי למען כפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל
