לאחרונה חוקקה הכנסת תיקון לחוק החוזים (תיקון מס' 3), וזאת במטרה להנחות את שיקול הדעת השיפוטי באשר לאופן פרשנותם של חוזים מסוימים. התיקון לחוק לווה בהד תקשורתי רב, שדומה שחורג מהעניין הציבורי הרגיל שניתן לסוגיות פרשניות בדיני חוזים. ספק אם הדבר נובע ממשמעותו המשפטית האמיתית של התיקון או דווקא מרוח התקופה שבה ממילא הרשות המחוקקת והרשות השופטת מצויות במאבק כוחות ציבורי.
המטרה המוצהרת של התיקון לחוק, על פי דברי ההסבר להצעת החוק, היא הפחתת שיקול הדעת השיפוטי בפרשנות חוזים, וזאת באמצעות ביטול "הלכת אפרופים" שהחיל הנשיא אהרון ברק בשנת 1995, ובמסגרתה נקבע שחוזה יפורש, בין היתר, על פי אומד דעת הצדדים (אותו קובע השופט) ולא רק על פי לשונו הכתובה שניסחו הצדדים. בכך, מבקש המחוקק להגביר את הוודאות החוזית ולתת משקל מכריע לכללי הפרשנות שיקבעו הצדדים בהתאם ללשון החוזה.
בפרט, בתיקון לחוק נקבע, כי ככל שהצדדים לא הסכימו במפורש על דרך הפרשנות של החוזה, וככל שמדובר בחוזה עסקי, הוא יפורש על פי לשונו בלבד, אלא אם נובעת מלשון החוזה תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת או שעולה סתירה בין הוראותיו. לעומת זאת, ככל שמדובר בחוזה שאינו עסקי (קרי, פרטי או צרכני) ושלא נקבעו בו כללי פרשנות אחרים, הוא יפורש (בדומה לשנקבע בעניין אפרופים) לפי כוונת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מהחוזה ומנסיבות העניין, ובית המשפט יידרש להכריע על יסוד שיקולים שונים מה המשקל היחסי שיינתן ללשון החוזה.
למעשה, על אף הרעש התקשורתי (והאקדמי) הרב, מבחינה מעשית על פניו אין מדובר בשינוי פרשני דרמטי מהדין הנוהג ממילא בבתי המשפט, גם קודם לתיקון לחוק. מתווה הפרשנות שעוגן בתיקון לחוק, דומה בדמיון רב מאוד לגישתו של שופט בית המשפט העליון פרופ' עופר גרוסקופף, כפי שמתוארת בפסק הדין שניתן בעניין "ביבי כבישים" (פסק דין מנחה לעניין פרשנות חוזים שניתן לאחר הלכת אפרופים).
בפסק הדין האמור, עלו שתי גישות שונות באשר לאופן פרשנות חוזה: השופט אלכס שטיין, אשר ככלל מוצג כמקדם גישה שמרנית יותר, סבר כי יש להבחין בין סוגי חוזים על פי השאלה אם הם "חוזים סגורים" (כלשונו), קרי אם התנאים בהם הם ממצים, ברורים ונהירים ולא זקוקים לפרשנות משלימה, ובמקרה כזה בית המשפט יעניק ללשון החוזה משקל מכריע; לעומת חוזים "פתוחים" שמנוסחים בקווים כלליים ומזמינים את בית המשפט להשלימם, או אז בית המשפט עשוי לייחס משקל לכוונת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מהנסיבות, כדי לפרש את החוזה ולהשלימו.
השופט גרוסקופף הציע גישה שונה. לעמדת השופט גרוסקופף, ראשית יש להבחין בין קטגוריות חוזיות שונות: חוזה עסקי, שכל הצדדים לו הם עוסקים; חוזה פרטי, שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים; וחוזה צרכני, שצד אחד לחוזה הוא צד עסקי וצד שני לו הוא אדם פרטי. על כל אחד מהחוזים הללו, הציע השופט גרוסקופף להחיל כללי פרשנות אחרים.
בתיקון לחוק, המחוקק אימץ במידה רבה את גישתו של השופט גרוסקופף – דווקא השופט שמוצג כמקדם גישה ליברלית – לפיה חוזה עסקי יפורש על פי לשונו בלבד, לעומת חוזים מסוגים אחרים, שבפרשנותם ניתן יהיה לתת משקל גם לאומד דעת הצדדים, כמשתמע מנסיבות כריתת ההסכם.
חלק מהמבקרים טוענים שהחוק לא השיג דבר משום שהלכת אפרופים תמשיך לחול על רוב רובם של החוזים. אולם, לדעתנו טענה זו מפספסת את העיקר: למחוקק אין ולא הייתה כוונה שכל חוזה ייבחן אך ורק על פי לשונו; המחוקק גם לא ניסה להסיר שיקול דעת שיפוטי מחוזים כליל. התיקון מאפשר במפורש לצדדים לקבוע את כללי הפרשנות המקובלים עליהם, אשר יכולים להקנות מעמד מכריע ללשון ההסכם ויכולים דווקא לבכר את כוונת הצדדים, כפי שתשתמע גם מהנסיבות. ממילא המבחן של התיקון לחוק אינו "כמה חוזים יפורשו על פיו", אלא כמה זמן שיפוטי ייחסך כתוצאה מחיזוק הוודאות העסקית, לפיה חוזים עסקיים יפורשו על פי לשונם בלבד.
עוד טוענים המבקרים כי התיקון לחוק יסרבל הליכים משפטיים, משום שבתי המשפט ייאלצו לעבור שלב מקדים של סיווג ההסכם ולהחליט אם מדובר ב"חוזה עסקי". אלא שכאמור, התיקון לחוק מאמץ במידה רבה את גישתו של השופט גרוסקופף, שכבר נוהגת ממילא. מדובר בשאלה שבתי המשפט מורגלים בה ואין מקום לסבור שיהיה קושי באבחנה בין סוגי החוזים השונים.
לבסוף, חרף הניסיון לשייך תיקון זה למאבק הכוחות הכללי שבין רשויות השלטון, לדעתנו התיקון לחוק אינו מהווה שינוי משמעותי של הגישה השיפוטית בדרך הפרשנות של חוזה עסקי, הנוהגת כיום בעידן שלאחר פסק הדין בעניין ביבי כבישים, גישה שהיא חוצה מחנות – מהאגף הליברלי ועד לאגף השמרני.
הכותבים הם עו"ד גדעון אבן-אור ועו"ד תומר בר ממחלקת ליטיגציה ויישוב סכסוכים בפירמת עוה"ד AYR – עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'
