רפובליקת נאורו, מדינת אי זעירה במרכז האוקיינוס השקט, צפויה לפתוח בחודשים הקרובים שגרירות רשמית בירושלים.
המהלך אושר בקבינט של נאורו בעקבות מגעים שקיים שר החוץ גדעון סער עם הנהגת המדינה. עם פתיחתה, תהיה זו השגרירות הזרה העשירית הפועלת בבירה והחמישית שפתיחתה סוכמה בתקופת כהונתו של סער. המהלך אינו מפתיע, שכן נאורו נחשבת שנים רבות לאחת התומכות העקביות של ישראל במוסדות הבינלאומיים.
כבר בשנת 2019 היא הכירה בירושלים כבירת ישראל, ובדיונים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג הציגה עמדה משפטית שהדגישה את נחיצות ההסכמים הקיימים בפתרון הסכסוך.
אולם מאחורי התמיכה הדיפלומטית ההדוקה מסתתרת אחת הכלכלות המוזרות והשבריריות בתבל. נאורו משתרעת על פני 21 קילומטרים רבועים בלבד, עם אוכלוסייה של כ-12 אלף תושבים, מה שהופך אותה לרפובליקה העצמאית והקטנה ביותר בעולם.
הסיפור הכלכלי של נאורו נשען בעבר על מרבצי פוספט עשירים, מינרל חיוני לייצור דשנים, שנוצר באי במשך שנים רבות ממשקעי לשלשת עופות ים.
לאחר קבלת העצמאות בשנת 1968, הלאימה המדינה את ענף הכרייה. בשנות ה-70 ההכנסות נסקו והפכו את נאורו לאחת המדינות העשירות בעולם במונחי הכנסה לנפש, ברמה של כ-50 אלף דולר באמצע העשור, נתון שהיה גבוה אף מזה של נסיכויות המפרץ העשירות. העושר האגדי אפשר לממשלה לספק שירותים ציבוריים חינמיים ולהקים קרן עושר לאומית לדורות הבאים.
אלא שהכסף הגדול לוּוה בניהול כושל, השקעות מפוקפקות וחגיגת הוצאות. מקרן העושר, שהחזיקה בשנת 1990 כ-1.3 מיליארד דולר אוסטרלי, נותרו כ-300 מיליון דולר בלבד עד שנת 2004, והממשלה נאלצה למכור נכסי נדל"ן בחו"ל כדי לחסל חובות. למחיר הפיננסי התלווה גם אסון סביבתי כבד, כאשר הכרייה הפתוחה השמידה כ-80% משטח האי והותירה במרכזו צוקי גיר חדים ושוממים. הקרקע הפכה בלתי ראויה לחקלאות או לבנייה, ורוב התושבים הצטופפו ברצועת החוף הצרה.
עם דלדול הפוספטים, חיפשה נאורו מקורות הכנסה אלטרנטיביים. בשנות ה-90 היא הפכה למרכז בנקאות אופשור ומכירת דרכונים, פעילות שמשכה ביקורת בינלאומית כבדה בשל חששות להלבנת הון, עד שנאלצה לסגור את המערכת הפיננסית הלא מפוקחת. מקור הכנסה משמעותי בהרבה נוצר מאז 2012 במסגרת הסכם עם אוסטרליה, שלפיו נאורו מפעילה מתקן קליטה וכליאה אזורי עבור מבקשי מקלט שהורחקו מאוסטרליה.
לפי קרן המטבע הבינלאומית, התשלומים מאוסטרליה עבור תפעול המתקן היו אחראים לכמעט שני שלישים מהכנסות המדינה בשנת 2025.
הכלכלה המקומית, שהתמ"ג שלה עמד על כ-163 מיליון דולר בלבד, נשענת כיום גם על מכירת זכויות דיג במים הכלכליים שלה ועל סיוע חוץ ישיר מאוסטרליה. כמעט כל מוצרי הצריכה, המזון והדלק באי מיובאים, והריחוק הגיאוגרפי מייקר את המחירים לשיא. כעת נאורו מנסה לקדם יעד חדש ומעורר מחלוקת – כריית מתכות כמו ניקל, קובלט ונחושת מקרקעית האוקיינוס העמוק, מהלך שמציע מקור הכנסה חדש, אך מעורר התנגדות חריפה מצד ארגוני סביבה ומדענים.
הסחר הישיר בין ישראל לנאורו שולי לחלוטין ועומד על עשרות עד מאות אלפי דולרים בשנה בלבד. עם זאת, הפוטנציאל אינו טמון במסחר מסורתי של יבוא ויצוא, אלא בטכנולוגיה. נאורו סובלת ממחסור חמור בקרקע חקלאית, תלות מלאה בהתפלת מים, עלויות אנרגיה גבוהות ופגיעות לעליית פני הים, אתגרים שחופפים בדיוק לתחומי המומחיות של חברות ישראליות בהתפלה, מיחזור מים, אנרגיה סולארית, אגירת חשמל וחקלאות בתנאים מוגבלים.
הפרויקטים באי אינם חייבים להיבנות על תקציבה המדלדל של נאורו, אלא ממומנים ברובם על ידי בנקים לפיתוח, ממשלת אוסטרליה וקרנות אקלים בינלאומיות, כך שחברות ישראליות שידעו לגשת למכרזים אלו יוכלו למצוא הזדמנויות ייחודיות.
פתיחת השגרירות בירושלים היא אמנם מהלך מדיני בעיקרו, אך היא מייצרת תשתית קבועה לשיתופי פעולה טכנולוגיים ומקצועיים. נאורו אמנם לא תהיה שותפת סחר ענקית, אך היא עשויה לשמש עבור ישראל כזירת ניסוי ושער כניסה חשוב לשאר מדינות האיים באוקיינוס השקט, אזור שבו לטכנולוגיות מים, אקלים ואנרגיה יש חשיבות כלכלית וקיומית ראשונה במעלה.
