בתחילת השבוע פורסם "הדו"ח הפיננסי של ממשלת ארה"ב לשנת 2025". הדו"ח, בן 245 עמודים, פורסם כקובץ באתר והשנה ללא מסיבת עיתונאים, או רעש תקשורתי. זאת למרות שמדובר בדו"ח חשוב מאוד כמעט לכל המשקיעים בעולם.
הדו"ח לא פשוט – בשורה התחתונה הוא מספר על התחייבויות של 48 טריליון דולר מול נכסים בהיקף של 6 טריליון בלבד. במילים אחרות – חוב של 42 טריליון דולר – החוב הגדול ביותר שנרשם אי פעם בארה"ב. הכלכלן ג'ימס היקמן ציין לחיוב את שר האוצר סקוט בסנט לטובה, בכך שהוא כנראה שר האוצר הראשון שהודה במצב הקשה, בניגוד למסורת של שרים שמייפים את המציאות.
בסנט כותב בהקדמה לדו"ח: "הסדרת מצבה הפיסקלי של ארה"ב אינה רק הכרח כלכלי, אלא גם חיונית לשמירה על עוצמתה ואמינותה של ארצות הברית, בבית ומחוץ לו.” השר גם פירט מה על הממשל לעשות כדי לשפר את המצב: "הסדרת המצב הפיסקלי של הממשל, היא לא רק הכרח כלכלי, אלא חיונית לשמירה על עוצמתה ואמינותה של ארה"ב".
והוא מפרט כיצד בכוונתם לעשות זאת – לרסן הוצאות ולהאיץ את הצמיחה על ידי צמצום הרגולציה ויצירת שפע אנרגטי. זה נשמע טריוויאלי כמו כל גוף, או משק בית, שמבין שעליו לצמצם הוצאות ולהגדיל הכנסות, אבל כששר אוצר משמיע אמירה כזו ומוסיף את העניין המרכזי כיום – האנרגיה – זה לא עניין של מה בכך.
בעשרים השנים האחרונות, שרי האוצר בארה"ב לא אמרו שום אמירה דומה בדוחות הללו – נהפוך הוא, הם רק התאמצו להציג את הדו"ח כחיובי, למרות שכל הדוחות הללו המשיכו להציג שיאים חדשים – כל אחד בתורו – של גידול מרשים בחוב.
ב-2002, למשל, השר ג׳ון סנואו כתב מכתב פתיחה כללי וחסר תוכן על כללי חשבונאות, בלי להתייחס להוצאות הצבאיות הגדלות או למיתון.
ב-2007, השר הנק פולסון שיבח את מצב הכלכלה, בלי להזכיר את ההוצאות שאינן תורמות דבר לצמיחה וזאת חודשים ספורים לפני קריסת המערכת הפיננסית.
ב-2014, השר ג'ק לו התגאה בירידה קלה בגירעון, בזמן שהחוב הלאומי יצא משליטה.
וב-2023, ג'נט ילן חגגה את "הכלכלה הרותחת", תוך התעלמות מהחוב התופח ומהאינפלציה שנבעה מהגירעונות בתקופת הקורונה.
אלא שממשל טראמפ מביא שינוי לא רק בראיית המציאות נכוחה, אלא גם באופן הטיפול בה. בסנט אמר אנרגיה ואנחנו נוטים לחשוב רק על פעולותיו להגדלת ההיצע של נפט וגז, אך למעשה הוא מטפל בהרבה יותר מכך. מנהיג שבא לעבוד, לייצר שינוי אמיתי, חייב להתמקד בנושא מרכזי אחד. טראמפ הבטיח לטפל בכלכלה וזיהה את האנרגיה כנושא מרכזי בו הוא צריך לטפל.
יש לנושא הזה שתי השלכות חשובות על כלכלת ארה"ב: האחת היא מרוץ ההתחמשות האנרגטית מול סין ויתר מדינות העולם והשנייה היא החזרת מעמד הדולר, שנשחק בעשורים האחרונים.
בזמן שסין הקימה תחנות כוח גרעיניות בארה"ב ובאירופה הסתכלו לשמיים וטיפחו אנרגיות ירוקות. כך נפתח פער גדול לטובת סין, שהמשך המגמה הייתה מסכנת את מעמדה של ארה"ב ביכולות הפיתוח של בינה מלאכותית וטיפול בביג דאטה. בעניין זה הוא הורה מייד על הקמת תחנות כוח גרעיניות ובכך קבע עובדות לעשורים הבאים – הרבה מעבר לקדנציה שלו.
העניין הסבוך יותר, בו הוא החל לטפל הוא שליטה אמריקאית על מאגרי נפט גדולים, ככל הנראה כדי להסיט את העסקאות בהם לדולרים. בעשורים האחרונים מעמד הדולר בעולם נשחק בעקביות, כשעסקאות רבות מחוץ לארה"ב נעשו במטבעות אחרים. כך למשל, מכירת הנפט האיראני לסין ולהודו ומכירת הנפט מוונצואלה לסין, להודו, לקובה ולאירופה.
מרבית העסקאות הללו בוצעו לא בדולרים, מה שתרם לשחיקה מתמשכת במעמד הדולר בעולם, שעד לשנות התשעים של המאה הקודמת יותר ממחצית מהעסקאות בעולם, גם אלה שלא בוצעו מול ארה"ב, התבצעו בדולרים. כשארה"ב מכניסה עצמה לוונצואלה ולאיראן היא ככל הנראה מתכוונת לדאוג לכך שגם עסקאות שאינן מתבצעות אתה יתבצעו בדולרים. מהלך כזה בהחלט יכול לעשות את אמריקה גדולה שוב.
מהלך מעין זה יחזיר את העניין באג"ח אמריקאי, שעד לפני עשור וחצי היה קונצנזוס כנכס בסיס סולידי וכעת האג"ח ל-10 ול-30 שנה מתקרבות לרמה הגבוהה ביותר שלהן מזה שני עשורים. רק בשבועות האחרונים תשואת האג"ח של ארה"ב ל-10 שנים זינקה מפחות מ-4% ל-4.4%! המשך המגמה מסכן את הכלכלה האמריקאית בכך שאם המגמה לא תשתנה הפד יאלץ לספוג את האג"ח הבאים בכמויות גדולות, על ידי הדפסת כסף כמובן.
במהלך הקורונה ראינו שהמהלך הזה הזניק את האינפלציה לסביבה של 9%. אבל אם המהלכים של טראמפ יצלחו אנחנו נראה את ההשלכות האלה על הכלכלה הגדולה והחשובה בעולם לאורך שנים ארוכות.
