התקיפות האיראניות האחרונות המחישו פעם נוספת עד כמה מציאות החיים בישראל מחייבת לא רק תגובה ביטחונית – אלא גם תפיסה מרחבית-כלכלית חדשה. לא מדובר רק בשיקום נזקים, אלא בהזדמנות נדירה להתבוננות מחודשת על מערך ההתיישבות, איכות הבנייה והאופן שבו מתוכננת התחדשות עירונית בישראל.
היסטורית, אחת הדחיפות המרכזיות שהניעו את תחום ההתחדשות העירונית בישראל הייתה פגיעת טיל סקאד עיראקי בשכונת חרוזים – בין הרחובות אסף לאבא הילל- ברמת גן בזמן מלחמת המפרץ. אותה פגיעה – שגרמה לנזק קשה, ובין השאר גם לבית בו גדלתי – הובילה לתחילתה של תנופת התחדשות עירונית, שסחפה את כל השכונה ואחריה את העיר כולה. רמת גן הפכה למובילת תחום הפינוי-בינוי, לא בגלל חזון תכנוני – אלא מתוך צורך הישרדותי שיצר מומנטום.
אך היום, הפגיעה הרחבה של הטילים ממחישה בעיה נוספת: איכות הבנייה הקיימת. ברור כי ישראל אינה ערוכה להתמודד עם פגיעות חוזרות ונשנות כאשר כוח העבודה המקומי מוגבל. אם אנו רוצים להתמודד ברצינות עם שיקום מהיר ובנייה איכותית בקצב מספק – יש להאיץ את הכנסתן של חברות בנייה זרות, כאלו שהשימוש בבנייה תעשיתית הוא שגרת יומם ובראשן חברות סיניות מנוסות, כך להקל משמעותית על כניסת עובדים זרים, בעיקר ממזרח אסיה וממדינות מזרח אירופה לשעבר. מדובר בצורך דחוף, לא רק לשיקום – אלא לשדרוג תשתיות הבנייה בישראל.
והנקודה אולי הקריטית ביותר – צפיפות. ריכוז האוכלוסייה בגוש דן – עם זליגות צפיפות גבוהות אך מתונות יותר בין חדרה לגדרה – מהווה סכנה אסטרטגית. דמיינו פגיעת טיל במנהטן לעומת פרבר בלונג איילנד. ההבדל במספר הנפגעים וביכולת השיקום הוא תהומי. ישראל חייבת לאמץ תפיסה של פיזור אוכלוסין אמיתי – לא סיסמה – אלא בפועל: הקמת עיר חדשה בגליל, חיזוק אילת, הרחבת שלומי ונהריה. אלו רק דוגמאות והאפשרויות רבות וקיימות. התמורה לתושבים בתהליכי התחדשות עירונית תישמר, אך תבוא לידי ביטוי בדירות חדשות באזורים אחרים – תוך חישוב שמאי זהיר ושקוף.
דווקא ברגעים קשים כאלה – יש לנו ההזדמנות לשנות כיוון. לא רק לשקם – אלא לתכנן. לא רק לתקן – אלא להוביל. נדל"ן, ביטחון וחברה שלובים זה בזה. עכשיו הזמן לעשות את החיבורים הנכונים.
עורך דין אלפי אליהו שאולי הוא חבר מערכת ערוץ 10
