כחלון, גבאי ולפיד נתנו לציבור 19.7 מיליארד. קיבלו בתמורה אפס תפקידים. ברקת ראה – ולמד.
לכל נבחר ציבור בישראל שתי דלתות. רשמית: לשרת את הציבור, להילחם במונופולים, להוריד מחירים. לא-רשמית: לשמור על קשרים עם המבוססים, לדאוג למימון הקמפיין הבא, להבטיח קדנציה נוספת. הבעיה היא שהדלת הראשונה נסגרת על אצבעותיו של מי שנכנס דרכה.
זה מלכוד 22 קלאסי. שר שנלחם בציבור – בוגד בתפקידו. שר שנלחם בשבילו – נדחף החוצה, או נאלץ לבנות לעצמו דרך עוקפת. המלכוד הזה לא נוצר במקרה. אנחנו, הבוחרים, יצרנו אותו. ובסוף, המחיר משולם מהכיסים שלנו, ועוד יותר, מעתיד הילדים שלנו.
שלושה שרים, שלוש יציאות
משה כחלון – 2009-2020
שר התקשורת שהוריד את דמי הקישוריות ב-74% מיידית בינואר 2011, ובהדרגה עד 80% עד 2014. במאי 2012 פתח את שוק הסלולר לתחרות עם גולן טלקום ו-HOT מובייל.
לפי משרד התקשורת, החיסכון המצרפי לציבור הסתכם ב-19.7 מיליארד שקל. ואז ב-2012, כחלון לקח ״פסק זמן״ מהליכוד ולא מבחירה.
על מנת לחזור ב-2015 כשר אוצר, הוא נאלץ להקים מפלגה עצמאית, ״כולנו״, שזכתה ב-10 מנדטים. ב-2019 התרסקה ל-4. ב-2020 פרש בגיל 59. רפורמה היסטורית בקדנציה אחת, וקריירה שלמה של בנייה מחדש מאפס מאז.
(הערה: כחלון מצוי בחקירת רשות ני״ע בקשר לתפקידו במגזר הפרטי בפרשת יונט קרדיט, חשד שהוא מכחיש; אינו רלוונטי לניתוח כאן.)
אבי גבאי – 2015-2016
שר להגנת הסביבה שהגיע אחרי קריירה כמנכ״ל בזק בין השנים 2008-2013 והכיר את המונופולים מבפנים. לחם במתווה הגז ואמר משפט שצריך להיחקק על קיר כל פקולטה לכלכלה: ״התנהל משא ומתן בין מי שיודע על גז, לבין מי שלומד עליו, מאלה שיודעים. למצב הזה קוראים שבי רגולטורי״. התפטר במאי 2016. הצטרף למפלגת העבודה, היה ראשה, נחל מפלה ב-2019, ושב לנהל מונופולים: סלקום, אחר כך פרטנר. מעגל מושלם.
טומי לפיד – 2003-2004
שר המשפטים שתקף בתעוזה את האינטרסים המבוססים, מבית הדין הרבני ועד מערכת המשפט. הוא לא נלחם בריכוזיות כלכלית, אלא בסטטוס קוו פוליטי-תרבותי וגם זה אינטרס מבוסס. בבחירות 2003 שינוי קיבלה 15 מנדטים. בבחירות 2006 – 0. לפיד היה אז בן 74. הקדנציה שלו ממילא הייתה אחרונה. וזה בדיוק מה שאפשר לו לתקוף בלי חישוב.
שלושה קצוות פוליטיים שונים, שלוש מסגרות זמן, שלושה סוגי אינטרסים מבוססים. אותו דפוס בדיוק.
המתמטיקה של המלכוד
מנקור אולסון תיאר את המנגנון ב-1965: אינטרס מרוכז יודע איך להעניש. אינטרס מפוזר לא יודע אפילו את שמו של השר. ארבעה בעלי שליטה בארבע חברות סלולר יודעים מי השר שפגע בהם. שמונה מיליון לקוחות שחסכו 160 שקל לחודש לא יזכרו אפילו ביום הבחירות הבא. המערכת לא מסננת את הלא-מוכשרים. היא מסננת את האמיצים.
לכן, המקרה היחיד שניצח את המלכוד היה טומי לפיד. לא מפני שהיה אמיץ יותר, אלא כי בגיל 74 כבר לא היה לו מה להפסיד.
כחלון ניצח חלקית, נאלץ לבנות מפלגה משלו, להוכיח את עצמו פעמיים, ובסוף נשחק. זו לא תאונה. זה הכלל.
הצרכן כשותף סמוי
עד כאן הצד הפוליטי. אבל יש כאן צד שני שלא מדברים עליו, והוא נוגע ישירות בנו: אנחנו, הצרכנים, לא רק נופלים קורבן למערכת, אנחנו מתחזקים אותה.
כשהעלות מתחלקת, אנחנו מפסיקים להרגיש אותה. 160 שקל בחודש שנחסכו ברפורמת הסלולר התפזרו על שלושים חשבונות נפרדים, ולכן הציבור שכח אותם תוך שנה. 1,400 שקל בחודש שאנחנו משלמים על מס ריכוזיות מתפזרים על מאות פעולות יומיומיות בסופר, בבנק, בביטוח, ולכן הם נראים לנו כ״מחיר רגיל״. דבר שמתחלק לחתיכות קטנות הופך לבלתי-נראה. גם כשהוא ענק.
ארבע חברות סלולר עם תעריפים דומים. שלוש רשתות מזון עם מחירי דגל זהים. מבחינת הצרכן – זו ״בחירה״. בפועל, זו אותה ריצה. השוק לא תחרותי. הוא רק מרגיש כך.
אנחנו זועמים על הממשלה. סולחים לרשת. כשרמי לוי מעלה מחירים, הצרכן מתלונן בקבוצת הוואטסאפ. כשהממשלה לא מפרקת את הריכוזיות שמאפשרת לרמי לוי להעלות מחירים, הצרכן יוצא להפגנה.
סקרי אמון עולמיים מאשרים את זה כל שנה: בעסקים אנחנו בוטחים יותר. המנגנון של ״הסל של ישראל״ עובד בדיוק כי הוא משתמש באשליה הזו. המדינה נראית כמי שפותרת את יוקר המחיה, והקמעונאי הופך לבעל ברית במקום לבעיה.
זו המתמטיקה של המלכוד מהצד שלנו: רפורמטור פוליטי במלכוד 22, והצרכן מולו, במלכוד מקביל משלו.
״הסל של ישראל״ כמקרה מבחן
בינואר 2026 השיק שר הכלכלה ניר ברקת קמפיין שיווקי של 50 מיליון שקל מכספי משלם המסים, במקום לפרק שרשרת קמעונאות אחת או לחתוך מכסי ייבוא.
זו בחירה שעקבית עם הדפוס: התחמקות מעימות מבני, וגם בחירה שהפסיכולוגיה הצרכנית של הציבור מאשרת מראש, קמפיין נראה ונמדד; רפורמה מבנית מתפזרת על אלפי החלטות יומיומיות שאיש לא יזכור.
הבעיה אינה רק הריכוזיות שלא פורקה. מעל מחצית מהמוצרים בסל נושאים את התווית האדומה של משרד הבריאות. פרופ׳ עידו וולף, מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב, כינה את זה ברשתות החברתיות ״סל הסוכרת, ההשמנה והסרטן של ישראל״.
משרד הבריאות לא היה שותף כלל בבניית הסל. איגוד רופאי בריאות הציבור מעריך שהשמנה והמחלות הנלוות לה עולות למשק 55 מיליארד שקל בשנה.
במקביל, 50 מיליון השקלים הולכים לרשת אחת – קרפור, היחידה שהגישה הצעה. הציבור מסבסד פרסום של רשת בודדת, על מוצרים שיגדילו את עלויות הבריאות שלו, בתמורה לתחושת חיסכון.
זה לא ייחודי לברקת. זו תוצאה של המלכוד. השאלה היא לא איך להחליף את ברקת. השאלה היא איך לפרק את המערכת שמייצרת ברקתים.
הפתרון: ללמוד מקנדה
הפתרון אינו ״שרים יותר אמיצים״. המערכת מסננת אמיצים. הפתרון הוא לשנות את המבנה כולו. והוא כבר קיים – רק לא אצלנו.
ישראל מחזיקה באחת מתקופות הצינון הקצרות במערב: שר עוזב את הממשלה וכבר אחרי שנה אחת רשאי לעבוד עם הגופים שעליהם פיקח.
בקנדה, תקופת הצינון לשרים היא חמש שנים. בנציבות האירופית – שנתיים. בארה״ב לבכירים – שנתיים. באוסטרליה – 18 חודשים. באף מקום אחר במערב זה לא 12 חודשים.
הצינון הקצר בישראל הוא שיוצר את המלכוד: מי שלא לחם באינטרסים מבוססים יודע שיוכל לעבור אליהם בתוך שנה. מי שלחם, גם הצינון הקצר לא יעזור לו.
ההצעה הקונקרטית – ויישומית מאחר שהיא קיימת: הארכת תקופת הצינון מ-12 ל-36 חודשים, בהתאם לאמת המידה של ה-OECD. במקביל, מסלול אוטומטי לבחינת מועמדות בוועדות ציבוריות, ללא צינון, לשרים שהוכיחו רפורמה מבנית מאומתת, חיסכון של מעל מיליארד שקל בשלוש שנים, לפי תחשיב חיצוני בלתי תלוי.
הצעה כזו אינה דורשת חקיקה חדשנית, היא דורשת ליישר קו עם רוב מדינות ה-OECD. הסטטוס-קוו הוא החריג, לא ההצעה.
עד שזה יקרה, השלכות מעשיות לכל מי שפועל בשוק הישראלי: ליזם, אל תסמוך על רפורמה ממשלתית, רק הצעה שעובדת בלי שינוי רגולטורי היא ריאלית.
למשקיע – קרא את ״הסיכון הרגולטורי״ הפוך: ההגנה הגדולה ביותר על השקעה היא הריכוזיות עצמה.
למנכ״ל – המבנה של סבסוד הדדי בין שחקנים מבוססים הוא הפיל בחדר, אסטרטגיה שלא מתייחסת אליו פועלת בתוך המסגרת שלו, גם כשהיא חושבת שהיא חולקת עליה.
בעוד עשור
אנחנו אוהבים לצעוק על הפוליטיקאים. אנחנו אוהבים לקרוא להם "פחדנים", "חמדנים", "ראש קטן". אבל ההיסטוריה של 20 השנים האחרונות מספרת סיפור אחר: כל פעם שמישהו ניסה, אנחנו, הציבור, היינו אלה שלא היינו שם בשבילו. כחלון, גבאי ולפיד שילמו את המחיר, כל אחד בדרכו. ברקת – ראה ולמד.
הטרגדיה האמיתית היא לא שהשרים חוששים מהקדנציה הבאה. הטרגדיה היא שאנחנו שוכחים לתגמל בקלפי את מי שנלחם עבור הכיס שלנו, ובכך מאותתים למונופולים שהם חזקים יותר מהבוחר.
בעוד עשור, כשהילדים שלנו ישלמו ארבעה מיליון שקל על דירת ארבעה חדרים, הם יביטו בנו וישאלו שאלה אחת: ״למה אף אחד לא נלחם בשבילנו?״.
ואנחנו ניאלץ להגיד את האמת: כי לא הסכמנו להגן על מי שניסה. וכי בנינו את המערכת שמתגמלת את מי שלא ניסה.
מוטי אזולאי הוא חוקר התנהגות צרכנים ושווקים דיגיטליים.
המאמר מבטא את השקפתו האישית של הכותב ואין לראות בו כתב המביע את דעת האתר.
