המילים "דוח מבקר המדינה" כבר מזמן הפכו לאייטם במהדורות – לא למדיניות. כך גם הפעם, עם פרסום הדוח על היערכות ממשלת ישראל לפיצוי עסקים קטנים ובינוניים בשעת חירום. הממצאים לא הפתיעו איש: אין תוכנית, אין נוהל, אין ודאות. ימים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמה מול איראן, אזורים שלמים הושבתו בהנחיית פיקוד העורף, והעסקים הקטנים שוב נותרו לבדם.
הפקודה לסגור – מיידית. הפיצוי? אולי בעוד חודשים. בעורף, בין אזעקות לשקט מדומה, חנויות ננעלות, קליניקות מתרוקנות, הלקוחות נעלמים, העובדים לא מגיעים. אין הכנסה, אין מענק, אין אופק. אין אפילו מענה אנושי לשאלה פשוטה: מה עושים עכשיו?
המדינה מצפה ממשמעת אזרחית בשעת חירום – ובצדק. אך כשהיא נמנעת מלקיים את חלקה בחוזה עם הציבור, ודאי עם מי שנפגע ישירות מהוראותיה, היא מועדת בכשל מוסרי ומעשי. המבקר צדק: ללא מנגנון קבוע, תגובת המדינה תמיד איטית מדי. הדוח קובע מפורשות: לא קיימת מדיניות סדורה לפיצוי עסקים הנפגעים מהנחיות פיקוד העורף.
העסקים הקטנים אינם מבקשים רחמים – הם תובעים אחריות. התפיסה הרווחת הרואה בהם "שוליים כלכליים" היא שגויה ומסוכנת. הם מהווים מעל 99% מהמשק הפרטי, מספקים תעסוקה ללמעלה מ־60% מהמועסקים, ונושאים על גבם את עיקר הפעילות הכלכלית היום־יומית. כשאין להם גב – הכלכלה כולה מתערערת.
לכן, על המדינה להחיל מידית מנגנון פיצוי מהיר, פשוט ואוטומטי לעסקים שנפגעו מהנחיות ביטחוניות. יש לקבוע בחקיקה מנגנון קבוע שייכנס לפעולה מיידית בכל אירוע ביטחוני רחב-היקף, ולמנות רשות מרכזת אחת – שתאגד את משרד האוצר, רשות המסים, משרד הכלכלה ופיקוד העורף. החירום אינו זמן לאלתור – אלא לבחינה של מוכנות.
פיצוי אינו "מחווה" – הוא חלק אינהרנטי מהחוזה בין המדינה לאזרח. סמכות ללא אחריות היא שלטון חסר שורשים. אם המדינה קובעת מתי ייפתח עסק ומתי ייסגר – עליה גם לדאוג לפיצוי כלכלי בזמן אמת. אי-הוודאות הביטחונית אולי אינה בשליטתנו, אך היעדר היערכות הוא בחירה – בחירה שמובילה לקריסת השוק המקומי ולהיעלמותם של עסקים קטנים דווקא כשהם נחוצים ביותר.
אחרי הקורונה, "חרבות ברזל" וכעת "עם כלביא" – הגיע הזמן לקבוע מדיניות קבועה, צודקת וברורה. כך שגם בעלי עסקים שנצורים בבתיהם יידעו: העסק שלהם ישרוד גם את היום שאחרי.
הכותבת היא סגנית נשיא לה"ב
נכון מאד. העסקים הקטנים הם הכי פגיעים והמדינה מחויבת לסייע להם