האם ניתן ללמוד מההיסטוריה מתכון לצמיחה רבת שנים? האגדה מספרת שבשנת 750 לפנה"ס התאומים רומולוס ורמוס הקימו יישוב קטן בגבעות איטליה. שם רומולוס הרג את אחיו מסיבה מטופשת וקרא את העיר על שמו – רומא. במשך מאות שנים היא הייתה יישוב קטן בפנינסולה, שנשלטה על ידי האטוסקים, בתקופה בה המעצמות היו אתונה וספרטה.
כשלוש מאות שנה מאוחר יותר מת אלכסנדר הגדול והותיר חלל גדול בים התיכון. חלפו עוד כמאתיים שנות מאבק עד שגנרל רומאי בשם סקיפיו אמיליאנוס הביס את קרתגו במלחמות הפוניות ורומא הפכה למעצמה עולמית. המעצמה הזו החזיקה מעמד כ-500 שנה, עד שקונסטנטין הגדול העביר את הבירה לטורקיה.
באותה תקופה רומא עלתה על יוון העתיקה בהישגים כמעט בכל תחום: הנדסה, חוק, ממשל, צבא, אדריכלות – הסטנדרט שהציבה הוחזק יותר מאלף שנה. אך אז המנהיגות החלה להיחלש כשהכוח סחרר אותם והם פתחו במלחמות שגזלו מהם הרבה משאבים והניבו להם רווחים זעומים. בסופו של דבר איטליה נכבשה על ידי שבטים ברבריים, לא מאורגנים ורומא נפלה.
עם דעיכת כוחות אחרים בים התיכון, עיר-מדינה קטנה בשם ונציה החלה לפרוח. היא אימצה חופש כלכלי וניידות חברתית, בתקופה ששאר אירופה הייתה תקועה בפיאודליזם. ונציה הייתה "האמריקה של התקופה" – אבן שואבת לכישרון, יזמות והזדמנויות. מאוחר יותר עלו גם פירנצה, גנואה ופיזה ואיטליה שוב הפכה למרכז הכוח והעושר של אירופה.
גם אז, בתקופת משפחת מדיצ'י בפירנצה, היה בלתי-אפשרי לדמיין שהם לא יישארו המעצמה הנבחרת. ובכל זאת, שוב הם הצליחו להרוס הכול.
האם מדובר בדרך העולם, בו מעצמות עולות ונופלות מאותן סיבות של שכרון כוח? האם ניתן ללמוד מההיסטוריה מתכון לצמיחה רבת שנים?
המחלקה לשוויון מגדרי
השבוע קיבלתי הודעה מעיריית הרצליה, כתושב העיר, בה העירייה "שמחה להודיע" על הקמת מחלקה לשוויון מגדרי. המחלקה הזו מאוישת על ידי בעלי תפקידים "שיעשו מהפך בעיר". במילים אחרות, הם יחליפו את השלטים בעיר – לא עוד ברוכים הבאים, מעתה "ברוכים.ות הבאים.ות". מבלי לשפוט את המהלך הערכי, הרי ברור שמדובר בניתוב של שפע למהלך יחצני.
המהלך הזה נותן מענה לצורך פוליטי-חברתי, שלא ניתן לחשוב עליו במצוקה. אחרי שטיפלנו בתשתיות נחוצות, הקמנו כיתות כוננות, הגברנו את הביטחון האזרחי מפני פריצות, גניבות, ונדליזם ואלימות, הקמנו מחלקות לטיפול בנוער עברייני, בסמים וביתר מרעין בישין, התפנינו לטפל באנג'נדות פוליטיות עכשוויות. זה יכול להיות הגיוני אם כל המשימות הבוערות הקודמות מטופלות. אבל הן לא.
זהו הסיפור הגדול, לא של הרצליה ולא רק של ישראל – המדינה קיימת בגלל אינטרס ציבורי: לקיים שוק לחברה, לעם. לספק ביטחון מפני האויבים, ביטחון פנים, משפט ואכיפה, להקים תשתיות שיאפשרו לחברה להתקיים. הקיום בא לידי ביטוי בחברה עם ביטחון שלאזרחיה מתאפשר לבצע טרנזקציות מרצונם החופשי. אלא שהמדינות הדמוקרטיות, שאינן מסוגלות לספק את הצרכים הבסיסיים, מאמצות מטרות חלופיות – לא נוספות.
החופש לבחור
מצבה של אירופה ברור למי שמביט בה מבחוץ – בצרפת, איטליה, ספרד וגרמניה רמת הביטחון האישי נמוכה יותר מלפני ארבעה וחמישה עשורים. גם מצבה של ארה"ב הידרדר, במיוחד ב-6 השנים האחרונות.
בשנים אלה האינפלציה זינקה שם ל-9% והחוב שלה זינק בעוד 15 טריליון דולר. ארה"ב לא מצליחה לגייס חיילים לצבאה. בעשור שלפני טראמפ ארה"ב עצרה מיזמים של אנרגיה גרעינית ופתחה פער מסוכן מול סין.
המצב העולמי הרעוע משפיע בינתיים על ישראל לטובה. במדדים העולמיים אנחנו נראים טוב בעיקר בגלל שמדינות הייחוס שלנו נראות רע. אבל תפיסות רעות הפושות בעולם מגיעות אלינו, בדמות "מחלקה לשוויון מגדרי" בעיריית הרצליה; מודעות נמוכה מאוד למידת החופש הכלכלי הדרושה לשוק כדי לצמוח, מה שבא לידי ביטוי ברעיונות כמו "היטל היצף" על יבוא אלומיניום.
תקשורת משנה תודעה ותקשורת כלכלית חשובה בתקופה זו מאין כמותה. העיסוק בשוק ההון ובשווקים בכלל לא רק מייצר כסף ורווחה, הוא משנה תפיסה. תקשורת טובה מצביעה על כשלי ממשלה ורגולציה ומעלה מודעות בקרב האזרחים לחופש שלהם לבחור.
ערן בר טל הוא העורך הראשי של ערוץ 10.
