כניסתה של אנבידיה לישראל, ובפרט הרחבת פעילותה באזור הצפון, התקבלה בשמחה מופגנת – ובצדק: מדובר בבשורה של ממש לאזור שמתמודד מאז ה-7 באוקטובר עם אינספור קשיים. מדובר לא רק בהבעת אמון בכלכלה הישראלית וביכולות ההייטק המקומיות, אלא גם בצעד בעל פוטנציאל משמעותי לצמצום פערים אזוריים ולחיזוק הפריפריה הצפונית – יעד שדובר עליו רבות, אך יושם בפועל לעתים רחוקות מדי.
הצעד של אנבידיה, שכולנו תקווה כי בעקבותיו יגיעו חברות נוספות, עשוי להוביל לאלפי משרות ישירות ועקיפות: מהנדסים, מתכנתים, אנשי תפעול, ספקים, נותני שירותים ועוד. עבור אזור שמתמודד שנים עם הגירה שלילית של צעירים, מחסור במקומות עבודה ותלות במרכז הארץ – מדובר בהזדמנות כלכלית וחברתית מהמעלה הראשונה. עם זאת, דווקא משום שמדובר במהלך כה משמעותי, ראוי להביט עליו גם בעין ביקורתית ומפוכחת, ובעיקר – לתכנן אותו נכון.
ראשית, השאלה איננה רק כמה משרות ייווצרו, אלא למי הן יהיו נגישות. אם +רוב המשרות יאוכלסו על-ידי עובדים שמגיעים מדי יום מהמרכז, או על-ידי כוח אדם "מיובא" מחו״ל, התרומה האמיתית לצפון תהיה מוגבלת. לפי הפרסומים, העבודות על הקמפוס המתוכנן של החברה בקריית טבעון עתידות להתחיל בעוד כשנה, והתחלת הפעילות עצמה צפויה להבשיל בשנת 2031. כדי שהמהלך יצליח, נדרש חיבור עמוק למערכת החינוך האזורית, להשכלה הגבוהה בצפון ולהכשרות מקצועיות שיאפשרו לתושבי האזור להשתלב בתעשייה – ולא להישאר צופים מהצד.
שנית, יש לבחון את חלקה של המדינה. חברות ווגלובליות אינן פועלות בוואקום. הן נהנות מתמריצים, מהקלות רגולטוריות, מהשקעה בתשתיות ולעתים גם מהטבות מס משמעותיות. בתמורה, הציבור בצפון הארץ רשאי וצריך לצפות למדיניות ברורה של אחריות תאגידית: העסקה הוגנת, יציבות תעסוקתית, השקעה בקהילה המקומית ושקיפות ביחסים עם הרשויות. בלי מדיניות ממשלתית משלימה ודרישות ברורות – זו הזדמנות שעלולה להתפספס.
שלישית, אסור להתעלם מההשפעה הרחבה על שוק הנדל״ן, התחבורה והתשתיות בצפון. ניסיון העבר מלמד כי כניסת שחקן גדול עלולה להוביל לעליית מחירים חדה, להכבדה על מערכות קיימות ולדחיקת אוכלוסיות מוחלשות. ללא תכנון מוקדם והשקעה ממשלתית נלווית, ההצלחה הכלכלית עלולה לבוא על חשבון המרקם החברתי.
במסגרת פעילותנו הבינלאומית והמקומית, אחד מסניפינו הגדולים ביותר ממוקם בצפון הארץ, ונמנה עם הגדולים והמובילים בתחומו. מתוך העשייה היומיומית, אנו נחשפים לקשיים ולאתגרים שמביאה עמה המציאות הנוכחית עבור תושבי הצפון. מציאות ביטחונית משתנה, ירידה חדה בתיירות, מחסור בכוח אדם שעבר למרכז ולא שב לצפון, עיכובים בקבלת פיצויי מס רכוש על נזקי המלחמה ונזקים פיזיים שנגרמו לעסקים מירי הטילים. אני סבור כי כניסתה של אנבידיה היא הזדמנות נדירה – אך לא מובנת מאליה, ובעיקר כזו שאסור לנו כמדינה לפספס.
הצלחת המהלך תימדד לא בכותרות, אלא ביכולת להפוך את ההצהרות למציאות ארוכת טווח: מקומות עבודה איכותיים לתושבי האזור, חיזוק הכלכלה המקומית ושיתוף פעולה אמיתי בין המגזר הפרטי, השלטון המרכזי והרשויות המקומיות.
אנחנו בתחילת 2026, יש לפחות עוד כ-5 שנים עד שהמהלך יקרום עור וגידים – ולכן אני סבור שהמדינה חייבת ליזום "תכנית חומש" כדי להפיק את המירב. תכנית שכזו, אותה יכולים להוביל משרד האוצר, הכלכלה, החינוך, משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה (ואולי שילוב כוחות של כולם ביחד ושל משרדי ממשלה נוספים), תוכל להוביל להצלחה.
מערכת החינוך, ההכשרות המקצועיות והמוסדות האקדמיים יותאמו לצרכי התעשייה; יצירת קורסים מקצועיים ולימודים ייעודיים, כולל לאוכלוסיות מוחלשות; פיתוח תשתיות תחבורה ודיור שיותאמו לצרכים העדכניים; כל אלה ועוד צריכים להיכלל בתוכנית, במטרה "לנצל" את ההזדמנות ולהפריח את הצפון. תכנית חומש אינה סיסמה – אלא כלי מדינתי מוכר, שנועד להפוך חזון להסכמות, תקציבים ולוחות זמנים מחייבים.
אנבידיה – ברוכה הבאה לצפון. כעת, האחריות משותפת לכולנו לוודא שהבשורה הזו תהפוך לשינוי אמיתי, ולא רק לעוד סיפור הצלחה שמתרכז בסופו של דבר במרכז הארץ.
הכותב הוא שותף מייסד במשרד עוה"ד דורון, טיקוצקי ושות'
