שיחות פנימיות שמתקיימות לאחרונה בין בכירים בבנק המרכזי האירופי ובמערכת הפיקוח הפיננסית של האיחוד האירופי מצביעות על תחילתו של תהליך שקט אך משמעותי: בחינה מחדש של הנחת יסוד שהייתה עד כה כמעט מובנת מאליה – ההסתמכות על הבנק הפדרלי של ארה"ב כמקור יציב ונאמן למימון בדולרים בעתות של מצוקה פיננסית.
לפי מידע שהגיע לידי סוכנות הידיעות רויטרס ונחשף לראשונה, בכירים אירופיים דנים באפשרות שביום מן הימים, הפד – מסיבות פוליטיות או לחצים מצד הממשל – יבחר לא לספק גישה למנגנוני המימון הדולריים שעד כה נתפסו כעוגן איתן במערכת הפיננסית הגלובלית. אף שמדובר בתרחיש קצה שנתפס על ידי רבים כבלתי סביר, עצם קיומן של שיחות אלו – גם אם אינן רשמיות – מדגיש את עומק השינוי בתפיסת הסיכון האירופית כלפי ארה"ב.
הגורם המרכזי שמעורר את חוסר הוודאות נעוץ בהתנהלות ממשל טראמפ, שבשובו לשלטון בינואר האחרון, אותת על שינויי כיוון בכמה תחומים רגישים. תמיכתו בעמדות רוסיה בנוגע לאוקראינה, פגיעה באמון הצבאי בין וושינגטון לנאט"ו, והמשך מדיניות כלכלית מגוננת – כל אלו שוחקים את תחושת השותפות היציבה עם אירופה. מבחינת מקבלי החלטות כלכליים ביבשת, מדובר באות אזהרה אפשרי – גם אם מאופק – לפעול למיפוי תרחישים עתידיים בהם שיתוף הפעולה הפיננסי הטרנס-אטלנטי עלול להיסדק.
נכון לעכשיו, הפד לא שידר שום כוונה לשנות את מדיניותו, ולא התקבלו אותות רשמיים מהבנק המרכזי של ארה"ב או מה־ECB שמעידים על שינוי בגישה או בהבנות ההדדיות. יתרה מזאת, הפד פועל כמוסד עצמאי הנשלט על ידי הקונגרס, ולא על ידי הבית הלבן. אולם כפי שהוכח בעבר, גם עצמאות מוסדית אינה חוסמת לחלוטין השפעות פוליטיות.
השיח סביב האפשרות של פגיעה בגישה האירופית לדולרים נובע גם מתלות מבנית: כ־17% מהמקורות הפיננסיים של הבנקים בגוש האירו מתבצעים בדולרים. מדובר בעיקר בהלוואות קצרות מועד, המספקות לבנקים נזילות מיידית, במיוחד בעתות של זעזועים. קריסת האמון במערכת כזו – או הגבלה על הגישה אליה – עלולה לגרום לשרשרת תגובת דומינו בשווקים הבינלאומיים, בדומה למה שראינו במשבר האשראי של 2008.
אירוע אחר, טרי יותר, מדגים היטב את מרכזיותו של הפד במערכת: בשנת 2023 סיפק הפד עשרות מיליארדי דולרים לבנק המרכזי של שווייץ, על מנת לאפשר לבנק קרדיט סוויס לעמוד בדרישות הנזילות של לקוחותיו. אמנם הבנק השוויצרי נאלץ לבסוף להתמזג בכפייה, אך התמיכה של הפד מנעה משבר חמור בהרבה.
גורמים המעורבים בדיונים מציינים כי אין כיום אלטרנטיבה ברת קיימא לפד, לפחות לא בטווח הקצר. ניסיונות ליצור מנגנונים חלופיים – בין אם מול קרן המטבע הבינלאומית, או דרך הרחבת שיתוף פעולה עם סין – נבחנים כאופציות קונספטואליות בלבד, אך לא כפתרונות ריאליים בעת הזו. המשמעות היא כי חרף אי־הנחת, התלות נמשכת.
גם אם מדובר בדיונים מקדמיים בלבד, עצם קיומם מאותת על שינוי טקטוני בגישת החשיבה האירופית. באירופה יש תחושת ערעור מצטברת, אשר אינה נוגעת רק למערכת הפיננסית – אלא לרוחב מערכת היחסים הבין־יבשתית. זהו שינוי תודעתי יותר מאשר מדיניותי, אך כזה שעשוי להוביל בטווח הבינוני להתפתחויות מערכתיות עמוקות, במיוחד אם תתעצם המגמה של התנתקות אמריקאית משיתופי פעולה בינלאומיים.
נשיאת ה־ECB, כריסטין לגארד, ניסתה להרגיע את הרוחות כשציינה בשימוע בפרלמנט האירופי כי היחסים עם הפד לא השתנו מאז כניסתו המחודשת של טראמפ לתפקיד. עם זאת, לפי גורמים המעורים בשיח הכלכלי, היא מודעת היטב לרחשי הרקע – וככל הנראה תיאלץ בעתיד להתמודד עם שאלות קשות יותר בנוגע לאסטרטגיית ההתמודדות של אירופה עם עולם רב־קוטבי, שבו ארה"ב אינה עוד שותף טבעי ומובן מאליו.
המערכת הבנקאית האירופית צפויה להמשיך להסתמך על הפד בטווח הקצר, אך אי-הוודאות כבר חדרה פנימה. ייתכן כי זו תחילתה של מגמה שקטה אך משמעותית של ביזור, ריבוי ערוצים ושיח אסטרטגי חדש – כזה ששואף לצמצם תלות באמריקה, גם אם המחיר יהיה מערכת פיננסית מורכבת, פחות יעילה – אך בטוחה יותר בפני זעזועים פוליטיים חיצוניים.
