בשנים האחרונות מתברר כי קבוצת הגיל 18–34 בישראל מציגה מגמת ירידה עקבית בשיעור ההשתתפות שלה בשוק העבודה. מדובר במגמה מדאיגה לאור העלייה המתמשכת בשיעורי ההשתתפות של שאר קבוצות הגיל – בעיקר גילאי 35 ומעלה – המאזנים זמנית את התמונה הכוללת. אולם מגמות דמוגרפיות, חברתיות וכלכליות מעלות חשש שהאיזון הזה זמני בלבד.
לפי דוח אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, הירידה נמשכת מאז 2014 וכוללת ירידה חדה בעיקר בקרב גברים צעירים, בדגש על מגזר הערבים והחרדים. לעומתם, נשים – כולל ערביות וחרדיות – דווקא הגדילו את נוכחותן בשוק העבודה. ההבדל המגדרי מהווה מפתח להבנת הדינמיקה הנוכחית.
נתוני הדוח מצביעים על ירידה של 5% בשיעור ההשתתפות של צעירים תוך שמונה שנים. בחינת סיבות עומק למגמה חושפת תהליכים חברתיים כמו גידול במספר הלומדים, אך אלה אינם מלווים לרוב במסלולים המובילים להקניית כישורים ישימים. מרבית הסטודנטים במסגרות אקדמיות או דתיות לא משתלבים בתעסוקה לאורך זמן.
הדוח מציין כי השינוי הדמוגרפי – הגידול היחסי של קבוצות בעלות שיעורי השתתפות נמוכים – הוא הסבר מרכזי. כך למשל, האוכלוסייה הערבית אחראית לבדה ל-46% מהירידה בשיעור ההשתתפות, הרבה מעבר לחלקה היחסי בכלל האוכלוסייה הצעירה. אוכלוסיית הגברים החרדים אחראית לעוד 13%.
השלכות כלכליות של תופעה זו עלולות להיות משמעותיות: צמצום פוטנציאל הצמיחה של המשק, האטה בפריון העבודה, ירידה עתידית בהכנסות המדינה ממסים, והגדלה של אי השוויון החברתי. גם ברמה האישית, צעירים שנכנסים לשוק העבודה באיחור מפסידים שנות ניסיון חשובות שעלולות להשפיע לרעה על שכרם העתידי.
למרות גידול במסגרות לימוד, הנתונים מראים שההשכלה אינה מספקת תחליף אמיתי להשתלבות בשוק העבודה, אלא אם כן היא מלווה בהקניית מיומנויות רלוונטיות. האתגר המרכזי כעת הוא כיצד לקדם תמריצים אפקטיביים – הן לימודיים והן כלכליים – לאוכלוסיות שבהן ההשתתפות נמוכה.
