הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל פירסם טיוטת הוראה חדשה שמטרתה להסדיר את אופן מתן השירותים הפיננסיים ללקוחות שמושפעים ממשטרי סנקציות כלכליות. מדובר במהלך רגולטורי שמבקש ליצור מסגרת אחידה ומוגדרת להתנהלות של תאגידים בנקאיים במצבים בהם מעורבים גורמים המצויים ברשימות סנקציות בין-לאומיות, תוך שמירה על איזון בין ניהול סיכונים רגולטורי לבין הגנה על זכויות לקוח בסיסיות.
ההוראה החדשה קובעת שעל גופים בנקאיים בישראל לפעול לפי מדיניות ברורה ומבוססת שנועדה למנוע עקיפה של סנקציות באמצעות המערכת הפיננסית המקומית. לצורך כך נדרשת מהבנקים יכולת לזהות ולהעריך חשיפות פוטנציאליות לסיכונים הקשורים להפרת סנקציות, הלבנת הון, מימון טרור, חשיפה משפטית ופגיעה במוניטין. בנוסף נדרשים הבנקים להפעיל שיקול דעת פרטני בכל מקרה, ולא להפעיל סירוב גורף מראש למתן שירות ללקוחות רק בשל זיקה אפשרית לרשימות סנקציות.
על פי עקרונות ההוראה, כאשר תאגיד בנקאי מחליט להגביל את הפעילות של לקוח או לסרב לבקשתו, עליו להודיע לו על כך בכתב ולנמק את ההחלטה באופן ברור. ההודעה צריכה לכלול גם פירוט של הפעולות שעדיין מותרות ללקוח ואלו ערוצי שירות זמינים לו. במקרים שבהם נדרשת מהלקוח המצאת מסמכים או הבהרות, על הבנק להציג את הדרישות במפורש, ולהקפיד על ניסוח בהיר ומוסבר. ההוראה אינה מאפשרת לבנקים למנוע גישה לשירותים מרחוק ללקוחות עליהם חלות מגבלות, מבלי להציע להם חלופה מתאימה שתואמת את מדיניות ניהול הסיכונים של המוסד הפיננסי.
הטיוטה גם קובעת כי כאשר בנק מסרב להתקשר עם לקוח או להמשיך להעניק לו שירות, כל עוד מדובר ביישום של מדיניות ניהול סיכונים שנקבעה לפי ההנחיות החדשות, אין לראות בכך סירוב בלתי סביר על פי חוק הבנקאות. בכך מעניקה ההוראה הגנה מוסדית לתאגידים הפועלים בזהירות נדרשת, תוך שמירה על כללי שקיפות, רישום ותיעוד כלפי הלקוח.
החשש המרכזי שעומד בבסיס ההוראה הוא חשיפת המערכת הבנקאית הישראלית לתביעות, סנקציות או בידול רגולטורי מצד גופים בין-לאומיים, בעיקר מצד מדינות שמובילות את משטרי הסנקציות. בהתאם לכך, הפיקוח על הבנקים אינו אוסר באופן מוחלט על מתן שירות ללקוחות המושפעים מהסנקציות, אך קובע סט דרישות מחמיר שמחייב את הגופים הפיננסיים לשקול כל פעולה בזהירות רבה, לתעד ולנמק כל סירוב או הגבלה. ההוראה אינה פוטרת את הבנקים מההתמודדות המעשית עם הדילמה, אלא מעבירה אליהם את האחריות לפעול תוך איזון בין חובת הציות והזהירות הרגולטורית לבין זכות הלקוח לשירות. בכך היא אינה מסירה מהם את הסיכון, אלא מחדדת את הצורך בהחלטות פרטניות ומבוססות – לעיתים תחת תנאים שאינם חד-משמעיים.
